שלמות ירושלים

לכאורה היה האירוע בג'בל מוכאבר, הכפר הערבי הגובל בארמון הנציב בירושלים, גם מוצדק וגם מוצלח. מוצדק, בגלל חרפת אוזלת ידו של השלטון. באשקלון מבקר ראש הממשלה ו"מרגיע" את התושבים שאין לממשלת ישראל ולצבאה מענה לטילים ולרקטות, ובירושלים - אחרי הטבח המזוויע בישיבה, אותו השלטון אפילו סוכת אבלים חצופה ומתריסה לא היה מסוגל לפרק. כל התגובות של אולמרט ודומיו על התוקפנות הערבית משקפות הרמת ידיים נפשית ומוסרית, מכירה כללית בכל מחיר.

אם כן, לכאורה, מדוע שהזעם בעם לא ימצא פורקן באפיק אחר, ישיר? אם הממשלה אינה יודעת לפגוע בסביבתו ובבית גידולו של הרוצח - העם יעשה זאת! אמרתי, לכאורה.

וגם מוצלח. קול ישראל שאל: המפגינים הודיעו מראש שבכוונתם להרוס את בית הרוצח, ציינו מקום ושעה, ואיך זה שהם בכ"ז הצליחו להערים על המשטרה, לעקוף את החסימה שלה, להגיע בדרכים-לא-דרכים לכפר, לתקוף באבנים בתים ומכוניות ולגרום לנזקים? בקיצור: איך הצליחו להשיג את מבוקשם ולהעביר את המסר שהיהודים אינם הפקר, גם כשממשלתם מפקירה אותם?

ובכל זאת, פעולת התגמול בג'בל מוכאבר מוטב לה שלא היתה נעשית, מפני שזה מקרה קלאסי של "להיות צודק ולא חכם", והצתת מהומות בין יהודים לערבים בירושלים היא בעליל מעשה מאוד מאוד לא חכם.

כבר אמרו, שהמוח השטני שתיכנן את הרצח בישיבה בחר לו את היעד בקפידה, ובין היתר את העיר. למה ירושלים? כי שם נגרם ליהודים הנזק המדיני הכי כבד. וכך הגענו אל שם המשחק: חלוקת העיר. מי מרוויח מן המהומות? מי מעוניין להראות שהמצב הנוכחי, של שלטון ישראל על ירושלים, אינו יכול להימשך? האויב הערבי, כמובן. מי מעוניין בשקט, מי תמיד מעוניין בשקט? הצד המחזיק, זה שכדאי לו להמשיך את הסטטוס קוו, ובירושלים זה אנחנו.

כאשר ביקשו להקים את שכונת מעלה הזיתים ליד משטרת ראס-אל-עמוד בירושלים, הנשקפת להר הבית וקוטעת את התוכנית הערבית של חיבור אבו-דיס להר הבית במסדרון "נקי" מיהודים, חיפשו השלטונות - אלא מה? - עילה חוקית לאסור את הבנייה. והואיל ולא מצאו, נזקקו לתירוץ הישן והטוב - ביטחון. פנו למשטרה וביקשו שתמצא ביסוס לטענה, שהקמת השכונה היהודית תגרום למהומות עם הערבים. טענות המקטרגים נסתתמו, כאשר להפתעתם המשטרה דיווחה שלהפך, השכנים הערבים שמחו - סוף סוף יהיו להם בקירבתם שירותים טובים. הצפי הזה לשקט סייע מאוד להקמת השכונה היהודית.

תופעה דומה היתה בהר חומה. תחת לחץ אמריקני כבד התחמק והשתמט נתניהו מלבנות את השכונה. פייסל חוסייני ואורי אבנרי התאמצו בכל כוחותיהם להביא המוני מפגינים ערבים למקום, ולא הצליחו. יותר יהודים - סוטים - באו להפגין מאשר ערבים. השכונה קמה לתפארת.

השמאלנים, בתעמולתם בזכות חלוקת העיר, טוענים תמיד - איזה יהודי מגיע בכלל לעיר המזרחית? מי הולך לשם? אז מה איכפת לנו להיפטר ממנה? במענה על כך השתכנו יהודים בעיר דוד ובתוך כפר השילוח (סילוואן), בפאתי אבו דיס ובתוך הרובע המוסלמי בעיר העתיקה, והעובדה שהם חיים שם במשך שנים בשקט, ליד ובתוך הערבים, היא גופה מחזקת מאוד את אחיזתה של ישראל בעיר המאוחדת.
אדרבה, ישפטו הקוראים: איך הגיבו המיפלצות ששלחו את הרוצח אל ישיבת מרכז הרב על המהומות? האם לא שפשפו את ידיהם בהנאה ורשמו הצלחה שה-after shock, הזעזוע שלאחר רעידת האדמה, שירת אותם - ועוד איך?

עכשיו, שאויבינו זכו, ולראשונה ממשלה בישראל אף היא חותרת לחלק את ירושלים, נחוץ להם רק דבר אחד: הוכחה בשטח ששלטון ישראל בירושלים אינו אפקטיבי, אינו מסוגל עוד למנוע מהומות בין יהודים לערבים. זו זריקת הדחף הנחוצה לפוליטיקאים העוינים ולגנרל ג'ונס, המכשיר כאן את הקרקע מטעם הגב' קונדוליזה רייס להצבת צבא בינלאומי במקום צה"ל ומשטרת ישראל. תמיד מרוויח הצד השלישי, זה הבא "להפריד". אך כדי שאפשר יהיה להפריד, צריך קודם קטטה. אימרו: אנחנו, הנאבקים לשמור על אחדות ירושלים, צריכים קטטות המזמינות הפרדה?

מה כואב להם

נשאלת השאלה: מה כן עושים? מה יכול - וצריך - השלטון לעשות בתגובה למעשה הדמים המיפלצתי, ואיך ניתן ללחוץ עליו לעשות זאת?

אם אתה רוצה להכאיב לאויב שלך - בדוק תחילה, מה כואב לו, היכן הוא רגיש, מהו הדבר שהוא היה רוצה שלא יילקח ממנו? התשובה ידועה: הם רוצים להיות, בכל מחיר, ירושלמים. מרגע שהתחילה בניית גדר ההפרדה, כל בעלי תעודת זהות כחולה שהתגוררו להם ברחבי יו"ש, החלו זורמים פנימה לתוך השטח הישראלי הריבוני בירושלים. וכאשר פתחו רמון, אולמרט ולבני בדברי הבלע שלהם בדבר כוונתם לחלק את ירושלים, התגובה של ערביי העיר היתה התנגדות ברורה וגלויה. כבר אמרתי, שמי שאוחז ביד, מי שמעוניין בהמשך המצב הקיים - תמיד ירצה שקט. ועל כן, אמצעי ההרתעה והענישה נגד אוכלסיה ערבית עויינת וחבלנית בירושלים, כגון שלילת היתרונות של היותם ירושלמים, יכולים להינקט בשקט.

פיצוץ ביתו של המחבל לא ישרת את המטרה הזאת, למרות שאין מניעה חוקית לכך. המניעה היא טקטית, מפני שכמו מהומות, כך פיצוץ בית בירושלים הריבונית, מקרב ואינו מרחיק את חלוקת העיר, חלילה. הלא אנחנו טוענים שירושלים המאוחדת היא כמו כל בירה אחרת בעולם. מה היו אומרים על פיצוץ בית ע"י השלטונות בלונדון או בפריז?

לא את הבית צריך לסלק מיושביו, אותם יש לסלק מן הבית, ומן העיר - בחזרה אל "גן העדן" של הרשות הפלשתינית. זה- עונש מכאיב, ושלא כפיצוץ בית הוא אינו מצטלם כמו פטריית עשן הפיצוץ, אוהל הצלב האדום עם המפונים המסכנים וכו' וכו'. לנו אין עניין לספק להם תמונות כאלה.

יש לנו שב"כ, שיודע לסמן למטוס מכונית נוסעת בעזה ומי יושב בתוכה, כדי לחסלו. לא ייתכן שבירושלים השב"כ אינו יכול לספק למשרד הפנים, לביטוח הלאומי, למשרד הבריאות, לכל רשות המספקת לערביי העיר את השירותים והיתרונות שבגללם הם כ"כ משתוקקים להיות עמנו - את המידע, מי מבין התושבים הערבים הוא אזרח שקט, מי עויין, מי תומך במחבלים, מי הניף דגל אש"ף או חמאס, מי הסית במסגד, מי השליך אבנים.

ואין מנוס מלפגוע גם במשפחות. אחריותה של המשפחה היא חלק מן ההווייה הערבית, אין כמוהם היודעים להשליט משמעת במשפחה. אם יש במשפחה אויב פעיל ליהודים, בל תתפלא אם היהודים ימררו גם לה את החיים. היא תיתקל בקשיים בהתקבלות לבתי חולים, בביטוח הלאומי, במשרד הפנים ובכל מקום שבו תזדקק לעזרה ולשרות של יהודים. נהג מונית עויין צריך להרגיש את הלחץ היהודי, ולכל מעסיק יהודי של ערבים חייבים לספק מידע מתאים, במידה ויש לו עובד עויין, וממילא מסוכן, שראוי להיפטר ממנו.

אין זה נכון לפטר כל ערבי או לשלול או להגביל שרותים ורישוי לכל ערבי. להפך: לפחות השכל - אם לא המוסר - מחייב לעשות אבחנה בין המבקשים לחיות עמנו בשלום לבין אלמנטים עויינים, שאם לא כן, אם ננהג עם הצדיק כעם הרשע, לא יישאר מקום לשום מדיניות, וללא מדיניות אי אפשר למשול.

נגד אזרחי ישראל הערבים המפירים אמונים למדינה, המחוקק נתן בידי שר הפנים אמצעי יעיל בצורת שלילת האזרחות. אולם ערביי ירושלים הם תושבים ברובם. נגד תושבים עויינים מותר להפעיל אמצעים שהביטחון מחייבם כמו גירוש, זמני או קבוע. הדבר אינו קל מבחינה משפטית, אך האמצעי הזה הוא כ"כ חיוני, שבמידה ואין ברירה, יצטרכו לחוקק לשם כך חקיקה מיוחדת.

נקיטת האמצעים צריכה להיות נגד הפרט. ערבי ירושלמי צריך לראות בעיניו כיצד שכנו, בעל רקורד שחור אצל השלטונות, מוטרד, מוגבל, משלם מחיר על עוינותו. יש שכר ויש עונש. אם מישהו מקרב השלטונות שכח איך עושים זאת, הוא מוזמן ללכת וללמוד אצל המתנחלים - ביצהר, למשל, או בחברון - איך שלטון יודע להציק ולמרר את החיים למי שהוא חפץ ברעתו.

נותרה, כמובן, עוד שאלה: ומה אם השלטון אינו רוצה לפעול, יכול - אבל אינו רוצה? כאן ההגיון מחייב שיש להפנות את ההפגנות ואת הזעם - כלפיו! הפגנות של יהודים נגד הממשלה על הפקרת הביטחון והריבונות בירושלים לא יגרמו לאינטרס הלאומי היהודי בירושלים שום נזק, להיפך: הם ישדרו לעולם, שהעם לא ירשה את חלוקת העיר. מול הממשלה - לא ג'בל מוכאבר הוא הכתובת, כי אם קריית הממשלה!

ויש עוד עניין חשוב אחד. הסתכלו, מי היה הציבור שהלך "ללמד לקח" את ערביי ג'בל מוכאבר: אותו הנוער האהוב שאנחנו מכירים מן הגבעות וההתנחלויות - נאמני ארץ ישראל, דתיים ברובם המכריע. כאשר הנוער הזה מתנגש עם המשטרה בעמונה או בחוות גלעד, בהגנה על מאחז, בהתנגדות לגירוש - הציבור קולט את המסר שבנפשו הדבר, שזו מלחמה על הבית, בית שנבנה כדי להבטיח את הבית הלאומי בארץ כולה. אבל התרופה הזאת, אם יתנו אותה ללא חשבון, נגד כל מחלה שהיא, תחדל להשפיע. וכשנזדקק לצעירנו המסורים בשעת מבחן אמיתית, הציבור הרחב כבר יתייחס אליהם כאל "trouble makers", עושי צרות מקצועיים, מחוללי שערוריות לעת מצוא. חבל, שנעשה זילות כזאת בנוער האידיאליסטי הזה.

זה תפקידה של ההנהגה הבוגרת, לעשות את האבחנה בין צודק לחכם.