אם שלטון החוק יקר ליועץ המשפטי לממשלה, ואין כל סיבה לחשוש שלא, על היועץ המשפטי לממשלה לפנות את מקומו בעקבות התפנית הלא כה מפתיעה של נשיא המדינה לשעבר, מר משה קצב. הגענו לנקודה ממנה ואילך היועץ המשפטי לממשלה אינו יכול להמשיך בתפקידו.
יובהר כבר מלכתחילה, שהיועץ המשפטי לממשלה הוא אדם שלא דבק בו רבב, ישר דרך ומקצוען, אך האסטרטגיה בה הוא בחר "לצאת למלחמה" נגד הנשיא לשעבר, התבררה כאסטרטגיה שגויה לחלוטין העלולה לקעקע את האמת ואת הצדק. מי שנושא באחריות לבחירה שנעשתה הוא היועץ המשפטי לממשלה ולא מישהו אחר. לכן, עליו לפנות את משרתו הרמה.
בתחילת הפרשה, למן הרגע שהיא התפוצצה ועד לחזרתו מעסקת הטעון של הנאשם, היינו נשיא המדינה לשעבר, התנהלות מערכת האכיפה הייתה בעייתית, בלשון המעטה. במקום להתמקד בעיקר ולהימנע מכל מגע עם התקשורת או גורמים אינטרסנטיים אחרים, היועץ המשפטי לממשלה נגרר, שלא בטובתו, לויכוח ציבורי שהתנהל בחוצות העיר ומסכי הפלאזמה. זו הייתה טעותו הראשונה של היועץ המשפטי לממשלה. דבריו של היועץ לתקשורת, הערכות משפטיות שייתכן והיו מובנות למשפטנים ועורכי דין מנוסים, לא היו ברורות לכלל הציבור ויצרו בלבול רב מאוד.
היועץ המשפטי לממשלה יצא, ביוזמתו, לציבור להסביר שהמדובר בחשדות כבדים ביותר שנשיא המדינה עבר עבירות חמורות של אונס, הטרדה מינית וכד'. הזמן חלף והיועץ המשפטי לממשלה נשאר איתן בדעתו שחשדות אלה עשויים להוליד כתב אישום מן החמורים שיש.
פרקליטי הנשיא המנוסים ידעו לבחור באסטרטגיה הנכונה. באמצעות התקשורת ומיני מניפולציות שונות, הצליחו הפרקליטים להעמיד את היועץ המשפטי לממשלה במצב של חובת בחירה בין להגיב ובין אם לאו. היועץ המשפטי בחר להגיב לפני שנפלה החלטה סופית של הפרקליטות איזה כתב אישום להגיש, ואם בכלל. זאת הייתה טעות חמורה להגיב משום שהיועץ המשפטי לממשלה, בהיסח הדעת, גילה חלק מן הקלפים שהיו בידו. הפרקליטים של הנשיא הבינו זאת בהיותם "שחקני פוקר" מן השורה הראשונה. מכאן הם משכו את היועץ המשפטי לממשלה בדיוק לכיוון שהם רצו בו.
מסע הדה-לגיטימציה של היועץ המשפטי לממשלה החל מיד במתקפה רבתי בתקשורת. יועצי תקשורת מן השורה הראשונה יצאו אל "החזית הציבורית" וטענו, חזור וטען, שלנשיא המדינה נעשה רצח אופי ושבידי הפרקליטות אין כל חומר ממשי כדי להרשיעו באותן העבירות עליהן דיבר היועץ המשפטי לממשלה.
שוב פעם, בצורה רשלנית למדי, היועץ המשפטי לממשלה הגיב וגילה קלפים נוספים, עד לאותו היום המר הנמהר שבו החליט להגיע לעסקת הטיעון הבעייתית. כאשר פרקליטי הנשיא הבינו שהחתימה על עסקת טיעון היא בלית ברירה, ולאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הסביר בקולו מדוע אין אפשרות אחרת וזהו הרע במיעוטו, כל אשר היה על הפרקליטים לעשות הוא להמתין לחותמת ה"כשרות" של בג"צ. הם ידעו על נקלה שארגונים פמיניסטיים ואחרים, לא יסתפקו בעסקת הטיעון וירצו להעמיד אותה במבחן בג"צ.
הערכות פרקליטי הנשיא התאמתו. בג"צ, ברוב דעות אמנם, הכשיר את ה"שרץ" מתוך התחשבות במוסד הפרקליטות וחשיבות שלטון החוק. נציגי היועץ המשפטי לממשלה הסבירו לבג"צ ארוכות מדוע לא ניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר מאשר עסקת הטיעון: חוסר ראיות ממשיות וחזקות כדי להעמיד את הנשיא למשפט, ללא עסקת טיעון. ההסברים המפורטים לא גרמו לפרקליטי הנשיא לנשום לרווחה, משום שהם הבינו שעסקת הטיעון היא המרב והמיטב שהיועץ המשפטי לממשלה יכול להגיע אליו.
במצב הזה, כשבידי היועץ המשפטי לממשלה תחמושת כה דלה מול ארסנל ענק שיש לפרקליטי הנשיא, לא חייבים להיות אסטרטגים גדולים כדי להבין שהדרך הטובה ביותר של הנאשם היא לחזור בו מעסקת הטיעון ולהותיר בפה פעור את היועץ המשפטי לממשלה.
אם יוגש כתב אישום שהוא חמור יותר מעסקת הטיעון, הרי יהיה בו כדי לסתור את טענות היועץ המשפטי לממשלה בפני הציבור ובפני בג"צ. אם כתב האישום יהיה זהה לעסקת הטיעון, יש סיכוי לכאורה, שהנשיא יצא טוב יותר מן הסבך בעזרת פרקליטיו הכה מנוסים. אם יכשלו מאמצי הפרקליטים, ממילא העונש יהיה דומה מאוד למה שעשוי היה להיות בעקבות עסקת הטיעון. אין לנאשם מה להפסיד אלא להפך.
היועץ המשפטי לממשלה כשל בראייה האסטרטגית ולכן, בצער רב, עליו להתפטר לאלתר. יועץ משפטי אחר יוכל לשקול מחדש את כל הראיות ולגבש עמדה שתהיה נקייה מכל מראית עין של נקמה בלבד.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
