במאמר קודם שאלתי איך זה עובד, שהתקשורת - כ"כ הרבה עיתונים שונים, תחנות רדיו, ערוצי טלוויזיה - כולם משדרים, מדווחים, מפרשנים ומדבררים אותו מסר ומדכאים באותן השיטות את המסר השונה, המשקף את המציאות?...
הבאתי שתי דוגמאות: את מקהלת התהילה והרימום לציפורה לבני מול כמעט-העלמה של המתחרה שלה, מופז, ואת עונת הצייד שפתחו נגד אהוד ברק, הוצאה להורג תקשורתית בירי מרוכז מכל הקנים. מדוע שעט לפתע העדר התקשורתי, בהמוניו, לכיוון אחד.
לא ניתן להשיב על השאלה, אלא לאחר התעמקות נוספת בבעיה בעזרת דוגמאות נוספות. זאת, מפני שאנחנו, קהל צרכני התקשורת, כבר שכחנו מרוב עקמומיות, איך נראה קו ישר. הנביא ישעיהו לא היה יכול להתחיל להתנבא, בטרם טיהר שרף את פיו בגחלת אש, ומדוע? "כי איש טמא-שפתיים אנוכי, ובתוך עם טמא-שפתיים אנוכי יושב".
אפשר להבין את הפסוק גם כך, שמי שיושב בקרב עם טמא-שפתיים, אין לו דרך להימנע מלהיות טמא-שפתיים בעצמו. ומה שנכון לגבי הדיבור, נכון בוודאי גם לגבי השמיעה והראייה. אנחנו כולנו טמאי-אוזניים וטמאי-עיניים, ממה שאנו שומעים ורואים בתקשורת. איבדנו את חוש הסימטריה, את השיפוט הביקורתי, את המתנה היקרה של ראייה חופשית ובלתי תלויה, שבלעדיה חירות המחשבה וחופש ההבעה פשוט אינם אפשריים. ובמילים אחרות, בשקט ובאין רואים - ללא סיביר, מחנות ריכוז או כיתות יורים - גזלה מאיתנו התקשורת את היכולת לגבש דעות עצמאיות, גנבה מאיתנו את הדעת. וגניבת דעת היא החמורה שבגניבות, מפני שללא דעת - אין דעה. וזו הסיבה, מדוע כיניתי את התקשורת הישראלית העוינת בשפתו של ג'ורג' אורוול: "משטרת המחשבה".
הדמוגרפיה כמוצא אחרון
השמאל אוהב לצטט את אימרת-הכנף הידועה, שהמוצא האחרון של הנבל היא הפטריוטיות, אהבת המולדת. על משקל זה ניתן לומר, שהמוצא האחרון של השמאלן היא הדמוגרפיה. כשמראים לו את ערימת 1,500 טבוחי אוסלו היהודים (ופי שתיים או שלושה קורבנות ערבים, רובם חפים מפשע), כשמביאים לו את דברי הנאצה וההסתה, גם של הערבים המתונים כביכול, כשאין לו מוצא אלא להודות, שהנוסחה "שלום תמורת שטחים" התפוצצה בשתי אינתיפאדות ובשתי נסיגות, אחת מן הלבנון ואחת מרצועת עזה - עדיין נשארת לו תמיד עוד תשובה ניצחת אחת: הדמוגרפיה!
מה נעשה, פוכרים את ידיהם אולמרט ולבני, כשבשנת 2020 יהיה רוב ערבי בין הירדן לים? הדמוגרפיה הערבית רודפת אחרינו, ואם לא נברח אל "פתרון שתי המדינות" ונחפש מפלט מאחורי הקו הירוק, היא תשיג אותנו, ואז - ביי ביי למדינת היהודים, רוב ערבי ישלוט במדינה האחת! על כן, אינה מתעייפת צפורה לבני מלהכריז שוב ושוב: הקמת מדינה פלשתינית בא"י המערבית היא אינטרס שלנו, אינטרס ציוני, מפני שרק היא מסוגלת להצילנו מן הרוב הערבי.
הטיעון הזה נשפך עלינו מכל צינורות התקשורת, ללא הפסק וללא עוררין. האיש ברחוב משוכנע, שלימין אין תשובה על טיעון הסכנה הדמוגרפית, ושאכן מה שקרא ערפאת "הרחם הפלשתינית" הוא נשק-יום-הדין, שעליו אין לישראל שום מענה לבד מנסיגה, בריחה, עקירה, גירוש וחלוקת הארץ.
אולם אנחנו יודעים שיש תשובה, והיא ניתנה כבר לפני כמה שנים ע"י מה שקרוי "צוות אמריקני-ישראלי למחקרים דמוגרפיים", שחבריו הם יורם אטינגר, בנט צימרמן, דר. מיכאל וויז ודר. רוברטה סייד, והתשובה הזאת מתחזקת יותר ויותר משנה לשנה.
מונח לפני מסמך של הצוות הזה מלפני שנה ובו הגילויים האלה - בחנו נא את עצמכם, הקוראים, אם מישהו הביא נתונים אלה או כאלה לידיעת צרכני התקשורת:
גידול האוכלסין הערבי יורד ואינו עולה - גם בגלל שיעור ילודה הולך ופוחת, וגם בגלל הגירה מן הארץ. המספרים של הלשכה הסטטיסטית הפלשתינית כוזבים: ביהודה ושומרון חיים מיליון וחצי ערבים ולא - שני מיליון וחצי. כל הערבים, כולל רצועת עזה, מונים 2,6 מיליון ולא - ארבעה מיליון!,
וגם זאת: בשנות ה-60 של המאה הקודמת היו במשפחה ערבית ממוצעת 6 ילדים יותר מאשר במשפחה יהודית. הפער הזה הצטמצם עד כדי כך, שהיום אישה ערביה יולדת רק פחות מילד אחד יותר בהשוואה לאישה היהודית. ובירושלים השתוו כבר בשנת 2005 שיעורי הפריון הערבי והיהודי: 3.9 ילדים לאישה.
ועוד שימו לב: בקו הירוק - שיעור גידול האוכלסין היהודי עולה על זה של ערביי יש"ע: 2.1% בהשוואה ל-1.8%.
מסך השתיקה
יורם אטינגר אינו נלאה מלנסות לקרוע את מסך השתיקה מסביב לנתוני האמת הדמוגרפים. הוא מנסה להבקיע את הקירות שהתקשורת העוינת הקימה מסביב לאמת הזאת, אך הקירות הללו הם מגומי. הוא מכה ומכה, והמכות נבלמות. אין קול ואין עונה. בלית ברירה הוא מפרסם בחוץ לארץ, וביולי שנה זו פרסם מאמר בג'ואיש וויק הוושינגטוני, בו כתב:
שיעור הלידות היהודיות בין שנת 1995 לשנת 2007 גדל ב-40%, בעוד אשר שיעור הלידות של ערביי ישראל לא השתנה. פער הילודה בין יהודים לערבים הוא - 2.8 לידות לאישה היהודיה מול 3.5 לידות לאישה הערבייה - 0,7 ילד בלבד! על כך יש להוסיף הגירה ערבית שהסלימה מאז 2000, שנת האינתיפאדה השנייה, וההגירה הזאת הגיעה בשנים 2006 ו-2007 ל-25,000 נפש מדי שנה.
איך נוצרו המספרים הכוזבים והמפחידים? הלשכה הסטטיסטית הפלשתינית הכלילה בחשבונותיה 400,000 תושבי-חוץ ערבים, ספרה פעמיים את 200,000 ערביי ירושלים, הוסיפה 105,000 ערבים מיש"ע שקיבלו תעודות זהות ישראליות, וגם התעלמה מ-200,000 יורדים ערבים.
הבנק העולמי חשף פער של 32% בין הנתונים המנופחים של לשכת הסטטיסטיקה הפלשתינית לנתונים של מחלקת הבריאות - גם היא פלשתינית.
והגרוע, או המצחיק מכל הוא, שהסטטיסטיקנים הישראלים בלעו את הבלוף הפלשתיני ובנו עליו את חישוביהם. הגיאוגרף, הפרופסור ארנון סופר, רוכב זה שנים על הסוס הדמוגרפי, מפרסם חוברות ומקהיל קהילות ואל כל מקבלי ההחלטות הפוליטיים הגיע בס.או.ס. שלו - גיוואלט! תוך שנים מועטות הפריון הערבי יביא עלינו את הקץ! גם שרון הסתמך כמעט אך ורק על השד הדמוגרפי, כאשר הפך את עורו והחליט לעקור ולגרש.
הצוות האמריקני-ישראלי סיכם, שמאז שנות ה-60 קיים רוב יהודי של 67% מול ערביי יהודה ושומרון ומדינת ישראל ביחד, ורוב של 60% אם מכלילים גם את ערביי עזה. יורם אטינגר מסיים את מאמרו במלים אלה:
"יש בעיה דמוגרפית, אך חרב דמוגרפית אינה מונחת על צווארה של המדינה היהודית. להיפך, התנופה הדמוגרפית עברה אל הסקטור היהודי. הדמוגרפיה היא לנו מקור לתקווה ולאופטימיות, לא לפטאליזם ולפסימיות, כאשר ניגשים להכרעות ארוכות-טווח בתחומי החברה, הכלכלה, העלייה והביטחון הלאומי".
פגשתי במקרה פרשן ידוע המופיע הרבה בתקשורת, ואגב שיחה הזכרתי באקראי כמה מן הנתונים הדמוגרפיים הנ"ל. האיש הופתע לחלוטין: "מה אתה אומר? כל זה חדש בשבילי לחלוטין!" יוצא לי להרצות בפני ציבורים שונים ממרכז הארץ. מעולם לא נתקלתי ולו באדם אחד, ששמע או קרא אי-פעם משהו מן התמונה הדמוגרפית הזאת. להיפך, כולם היו שטופי מוח ע"י המספרים הערביים הדמיוניים שאומצו ע"י המומחים הישראלים. הערבים רוצים שנסתלק, הממסד היהודי רוצה להסתלק ושניהם ביחד מספקים את הדלק הדמוגרפי הכוזב לטיל שיעיף אותנו מכאן.
הדמוגרפים הרשמיים כמובן אינם נשארים חייבים, ובירחון "תכלת" הופיעה תשובה ארכנית, מסובכת וקשה להבנה של הדמוגרף הרשמי, דה-לה-פרגולה. לעומת זאת, דר. ניקולאס אברסטאד, מבכירי הדמוגרפים בוושינגטון וחוקר במכון American Enterprise בעל השם, כתב: "הצוות תפס את הממסד הדמוגרפי בישראל - ישן בשמירה."
שטיפת מוח
ובכ"ז, גם אם נניח לצורך הוויכוח שיש אכן מחלוקת של ממש בין חכמי הדמוגרפיה, מחלוקת שבה צד אחד טוען בתוקף שאין כל מקום לפאניקה, ולצדו מומחים ממדרגה ראשונה מארה"ב והצד השני יש מאחוריו כל היוקרה והמעמד של מוסדות ממלכתיים - במצב כזה, האין לציבור הרחב הזכות, ובעצם החובה, לדעת שבכלל יש ויכוח כזה? האם מותר להסתיר מעם ישראל את הדעה האחרת, המגובה בנתונים רבים, שהאיום האסטרטגי המרכזי, אשר הדאגה מפניו גורמת לקברניטי ישראל לעשות ויתורים מרחיקי לכת המסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל - שהאיום הזה ייתכן והוא חסר בסיס ואינו יותר מאשר תרגיל ערבי של לוחמה פסיכולוגית ותרגיל יהודי-שמאלני של שטיפת-מוח פוליטית?
מי יכול, מי חייב למלא את התפקיד להאיר את עיני העם בעניין אשר כזה, אם לא התקשורת? האם לא כדי למלא את הפונקציה הזאת היא קוראת לעצמה "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? מה עושים, כשבישראל המעצמה התקשורתית אינה עומדת מחוץ למערכת השלטונית, מדווחת עליה באובייקטיביות ושופטת אותה מבחוץ בהוגנות וללא פניות, אלא רחוק מזה - היא בעצמה מעורבת עד צוואר במשחק הפוליטי, ובמובהק לטובת צד אחד, הצד השמאלני-פלשתיני?
לו יצוייר, ששופט כדורגל היה מצטרף לאחת הקבוצות, והכל היו רואים אותו בועט לשער הקבוצה האחרת, הרי למן אותו הרגע הוא היה חדל להיות שופט. כאן, הכל רואים כיצד התקשורת מועלת בתפקידה, משחקת משחק מלוכלך וחד-צדדי, אבל היא ממשיכה להחזיק במונופול המוחלט - גם על הבאת הידיעות וגם על הפרשנות להן. התקשורת העוינת יודעת, שהפחד הדמוגרפי הוא קלף הניצחון בידי המבקשים לגזול מן העם היהודי את לב ארץ ישראל, אך בדיוק את זאת גם היא בעצמה רוצה להשיג, ועפ"י ההכוונה העצמית הזאת היא מרוממת ומשפילה ראשי ממשלה ושרים, מתוך צמידות קנאית למטרה הזאת היא עושה מניפולציות במידע, ובין היתר גם מעלימה מן העם זה שנים את הנתונים הפורקים מן השמאל את הנשק היחיד, אולי, שנותר לו: "השד הדמוגרפי".
עוד זאת: לעתים נדירות מאוד ניתן אומנם למצוא בתקשורת איזכור-מה בדבר קיומה של דעה חולקת, אופטימית, בסוגייה הדמוגרפית,אך הוא מוצנע ומוחבא באיזו פינה. דואגים שלידיעה לא יהיה הד ומעקב, לא יגיבו עליה אפילו תגובה שלילית. בקיצור הברנז'ה התקשורתית, כאיש אחד, החליטה שהאמת על התחזית הדמוגרפית היא לא-נושא, לא-ארוע וכמו "מלטה יוק" - "מלטה איננה", כפי שדיווח אדמירל טורקי שלא מצא את האי, כך דמוגרפיה אובייקטיבית - יוק. ואת ה"יוק" של התקשורת העוינת, עד עתה איש עוד לא הצליח לשבור.
יש צורך להעמיק עוד, כדי לרדת לעומקה של קיללת התקשורת הרודנית בישראל, שרחוק מלומר עליה שהיא מסכנת את הדמוקרטיה, מפני שהמון שטוף מוח אינו כשיר כלל לדמוקרטיה. רק אחרי שנפנים את חומרת הבעייה הזאת נוכל לנסות להשיב על השאלה, איך פועל מנגנון ההשתקה והסילוף, איך הוא כופה את עצמו עלינו, ומה ניתן לעשות כדי לשחרר את העם מלפיתת החנק שלו.
