פרשת השבוע, "ניצבים" עוסקת בברית שכורת משה במדבר בין העם לבין ה'. מהפרשה אנו למדים כי הברית בין ה' לבין עם ישראל קודמת, הן בזמן והן בחשיבות לברית שבין העם לבין הארץ, המותנית בברית הראשונה ונובעת ממנה. אם הפרשה הקודמת, "כי תבוא" עסקה בלומר לעם כי גורלם מותנה בהתנהגותם ובכלל זה שמירת המצוות והתרחקות מאוכלוסייתה הפגאנית של הארץ אליה הם באים, הרי שבפרשה הזו נאמר להם שהקשר שלהם לארץ, מותנה אף הוא בעשות הטוב בעיני ה'.

סיפור יציאת מצרים וההליכה במדבר 40 שנה הופך את עם ישראל לעם היחיד שהתגבשותו לעם קורית מחוץ לארצו, ואילו פרשה זו הופכת אותו לעם היחיד שהטענה שלו לבעלות על אדמת ארצו, אינה נסמכת רק על זכויות היסטוריות כמו אצל עמים אחרים, אלא גם ובעיקר על הבטחה אלוקית עתיקה, הקובעת שהתנהגות מסויימת מקנה לו זכויות טריטוריאליות. שני אלה הם מאפיינים ייחודיים שייתכן שיש בהם כדי לשפוך אור על יכולתו יוצאת הדופן של העם היהודי לשרוד אלפיים שנה בגלות, באין ארץ.

משה, אשר תפקידו בהיסטוריה היהודית הוא לערוך היכרות מחודשת לעם העבדים עם האל העתיק של אבותיהם, לא רק כורת כאן ברית, אלא גם מחדש את הברית הישנה שבין אלוקים לבין האבות, אברהם ויצחק ויעקב וכפי שהבטיח לאבות שהארץ תהיה להם ולזרעם, גם בברית הזו נאמר כי ההבטחה נועדה אף לדורות הבאים "ולא אתכם לבדכם אני כורת את-הברית הזאת ואת-האלה הזו; כי את-אשר ישנו פה עימנו עמד היום לפני יהוה אלוהינו ואת אשר איננו פה עימנו היום".

העיתוי אינו מקרי. העם קרב לארץ כנען ולפני כניסתו לארץ משה רוצה להבטיח כי בעת הניצחונות שבני ישראל עתידים לצבור, לא יגבה ליבם ולא ישכחו למי הם חייבים את הניצחון, כי לא בכוחניות האנושית, אלא בחסות האלוקית טמונה ההבטחה לארץ. הדבר מזכיר אזהרה אחרת שנותן להם משה כמה פרקים לפני כן "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה יהוה מורישם מפנייך". משה שיודע שאינו עתיד להכנס לכנען, מבין שסופו קרב. בפרשות האחרונות ניכרים מאמציו להשלים את משימתו בהפיכת עם ישראל מאספסוף של עבדים לאומה.

אם תרצו, ניתן לראות את כל ספר דברים כצוואה רוחנית של משה ולכן הוא כתוב כדברי משה אל העם ומכונה ספר דברים. עיקר צוואת משה היא משפטית. משה, המנהיג שלא יזכה להכנס לארץ כנען, הוא גם זה שזכה לעצב את העם יותר מכל גיבורי המקרא האחרים. הוא מבין שקיומו של עם והישרדותו מחייב קיומו של משפט שחולש על כל תחומי החיים שלו - "כי באין חזון יפרע עם". ניתן ללמוד זאת אף מתגובתו לאחר שהוא שומע את הבשורה לפיה לא יכנס לארץ בפרשת "ואתחנן", פרק ד' – מייד אחר כך הוא אומר "ועתה ישראל שמע אל-החוקים ואל-המשפטים... למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ...".

ההתאמה היא לא רק בין המעשים לבין הכרונולגיה, אלא גם בהתפתחות הדין, משה מתחיל בסידור ראשי השבטים "שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות ושוטרים לשבטיכם", היאחזותו של משה בסדר אדמיניסרטיבי מלמד כי קביעת ההירארכיה המשפטית קודם כל, מהווה את הבסיס למשפט עצמו וכן כי העם עדיין אינו בשל לדין מהותי. בהמשך הוא עובר למצוות הדתיות, מה ששוב מלמד כי הברית הדתית קודמת לברית עם הארץ ומשם הוא עובר למצוות החקלאיות, חג שבועות וחג סוכות, מצוות שמיטה וכולי. מעבר שמלמד גם על מעבר תודעתי בקרב העם, שכנראה כבר החל להפנים את הרעיון שהוא הולך להיות בעלים על ארץ משלו. עם ההתקרבות לארץ הופכים הדינים יותר ויותר אקטואליים. דינים, העוסקים ביחס הראוי לגר, ודיני המלחמה המובאים בפרשת "כי תצא" ו"שופטים", וזאת גם כן על-רקע הכניסה לארץ כנען והמלחמות הצפויות עם אוכלוסיית הארץ.