משה איבגי הוא אחד השחקנים הטובים והמוערכים בישראל. לפני כמה שנים היו נוהגים להגיד עליו שהוא משתתף בכל סרט ישראלי שני, מה שהיה די נכון. אלא שאז איבגי לקח סוג של הפסקה מהופעותיו התכופות בקולנוע והתמקד יותר בתחומים אחרים, כשהוא מוסיף להופיע בקולנוע אך בתדירות פחותה. השנה תופעת ה"איבגי כמייצג של הקולנוע הישראלי" חזרה במלוא עוזה כשהשחקן המוערך מצא עצמו לפתע מועמד ללא פחות משלושה פרסי אופיר, שניים לשחקן ראשי על הופעותיו ב"חסר מנוחה" ו"אצבע אלוהים" ואחד לשחקן משנה על הופעתו ב"שבעה".
ב"שבעה" איבגי הוא שחקן אחד בתוך אנסמבל גדול שכלל את מיטב שחקני הקולנוע הישראלי כמו אלון אבוטבול, רונית אלקבץ, חנה אזולאי הספרי ועוד. עם צאתו של הסרט לאקרנים, ולפני שנודעו תוצאות הפרסים (הוא הפסיד למיכאל מושונוב ושמיל בן ארי) תפסנו את איבגי לשיחה כדי לשמוע עוד על חוויית עשיית הסרט, על שיטת המשחק הטוטאלית שלו הגורסת שתמיד חייבים להתחבר לכל דמות עד הסוף ועל איך אסור אף פעם לשכוח שכדאי גם ליהנות.
מה משך אותך ל"שבעה", למה החלטת לעשות את הסרט הזה?
קודם כל הנושא הוא מרתק, הנושא של שבעה בבית מרוקאי הוא דבר מאד ידוע, יש פה ישיבה שיוצרת תהליך מתמשך שעובר מצבים בין אבל לבדיחות, למריבות בין כולם, יש דינאמיקה מאד מיוחדת בעדה הזו. שמחתי לעבוד עם רונית ושלומי אלקבץ וגם ידעתי שזה מבוסס על משהו אישי שלהם, כבר כשקראתי את התסריט הרגשתי שהוא נובע ממקומות אמיתיים. לנסות להעביר תמונה כזו היה מאד מאתגר מכמה בחינות, מה עוד שהדמות שלי, הכתובה לפחות, אני לא מדבר על מה שנשאר ממנה, היא דמות מאד מיוחדת בתוך הערימה הזו של ההיסטריה, האנוכיות והחוסר פירגון. פתאום מגיעה הדמות השקטה הזו של בן אדם שלא מצפה לכלום ולמרות שהוא המופסד הגדול מכל הסיפור הוא זה שהכי רוצה למנוע את הסכסוך.
ואיך הייתה ההרגשה להיות חלק קטן מאנסמבל גדול ולא שחקן ראשי?
כיף. כשאתה יודע שאתה בסרט של אנסמבל ויש בו הרבה שחקנים נהדרים מהשורה הראשונה שאתה אוהב ומעריך, אז זה נפלא. לפעמים צריך גם לנוח קצת, לא? זה נותן לך סוג של מנוחה ומכיוון שהכל מצטלם בוון שוט אז כולם כל הזמן בפריים, שזה משהו יוצא דופן ואפילו עוד יותר מאתגר. אני לא שחקן יחיד ואני לא "וון מן שואו", שחקנים זקוקים לשחקנים נוספים, שחקן בלי פרטנר נשאר רק עם מונולוגים. ככל שיש לך יותר פרטנרים ככה המשחק שלך יותר מעניין ויותר עשיר. מהבחינה הזו מדובר בסוג של התמודדות אחרת ומעניינת. שחקנים שמופיעים כל הזמן בפריים זה משהו חדש ומשהו שעוד לא עשיתי שהוא גם יפה וגם מאתגר.
זה מוריד קצת לחץ, לדעת שהסרט לא נח על הכתפיים שלך?
בוודאי שזה מוריד לחץ אבל הסרט אף פעם לא מונח על כתפיים של שחקן, תמיד בסופו של יום הוא מונח על הכתפיים של הבמאי. אתה יכול לעשות עבודה נהדרת אבל אם הסרט טוב או לא טוב זה בסופו של דבר אשמת הבמאי. שחקן אף פעם לא יכול לקחת אחריות מהסוג הזה כי הוא אף פעם לא יודע את כל המכלול והוא אף פעם לא יודע את כל השלבים. השחקן לא יושב בחדר העריכה עם הבמאי יום יום ועושה החלטות איך לערוך את הסרט, שזה שלב מאד משמעותי. אבל בהחלט נעים לחלק את עבודת המשחק עם שחקנים שאתה אוהב ואנשים שאתה אוהב, זה שאתה מרגיש חלק מקבוצה יותר גדולה זה מקל עלייך ויש בזה משהו מאד נעים.
אתה מועמד השנה לפרס אופיר על שלושה סרטים ועל שלוש דמויות מאד שונות האחת מהשנייה. איך מגיעים להספק כזה ואיכות כזאת?
אתה שואל אותי, את הנחתום?
אין ברירה.
אני יכול רק להגיד על ההספק שפשוט יצאתי משנה מטורפת של עשייה. יש תקופות כאלה שאתה עושה הרבה דברים ועד שהם יוצאים גם לוקח זמן, אז יצא ששלושה דברים שעשיתי הגיעו כולם באותה שנה. כשאני עושה דברים, בעיקר קולנוע, אני מאד אוהב לאהוב את מה שאני עושה.
כשאני עושה משהו אני לוקח עליו את כל האחריות מבחינתי, אני אוהב אותו עד הסוף ואני מקדיש את כולי לזה. הכל מתוך אהבה ולא מתוך לחץ ואולי זה בא לידי ביטוי באיכות ובהערכה שאני מקבל בצורת המועמדיות האלה.
כשאתה עושה כל דבר תעשה אותה עד הסוף ותדאג גם ליהנות. אני מאד נהנה בעשייה הקולנועית, אני לא יכול לעבוד בלי ליהנות, אין מצב כזה. כשאתה נהנה וכשאתה מחויב לדמות שמאתגרת אותך, כמו שלוש הדמויות הללו שכולן היו דמויות מאתגרות ושונות אחת מהשנייה. זה מרתק כשאתה מצליח לעבוד בזמן קצר על שלוש דמויות בשלושה סרטים, כשהדמויות הללו כל כך מעידות על העבודה של השחקן. זה גם שובר את הדימוי שיש לבמאים על טייפקאסט, כאילו מה שאתה יודע לעשות טוב הוא רק דבר אחד, אבל שחקן הוא הרבה יותר מהטייפקאסט שבמאי מסוים קבע בשבילו, שחקן זה מקצוע ויש לו מנעד רחב. אם שחקן גם למד ויש לו כלים אז המנעד שלו יותר רחב וככל שיש לו כלים יותר משוכללים הוא יותר יודע לנצל את המנעד הזה. זה מה שניסיתי לעשות בתפקידים השונים האלה - לנצל את היכולת להביא את עצמך אל הדמות ולא רק להביא את הדמות אליך. יש בזה אמירה על המקצוע שלנו.
מי משלוש הדמויות הללו הכי קרובה אליך?
האמת, האני חושב שזו הדמות של "חסר מנוחה" שבה גם הייתי הכי מעורב בה בתהליך הראשוני. היא בנויה מדברים שגם אני רציתי בעצמי להגיד על השהות בניו-יורק ועל ההשפעה של זה על החיים. מהבחינות האלו הדמות הייתה מאד קרובה אלי. מבחינת העבודה שלי הרגשתי מאד טוב ומאד מחובר לדמות הזו בצורה חזקה.
מובן שלכל דמות אתה חייב להתחבר ואתה גם מתחבר. בזמן העשייה של כל דבר יש רק דמות אחת שאתה עושה ואליה אתה מחובר, כשעשינו את "שבעה" הרגשתי מחובר לגמרי לדמות הזו, הבנתי אותה, ידעתי איך היא פועלת והכרתי אותה לגמרי. כי זו דמות מאד קרובה למה שאני זוכר מהמשפחה שלי, משבעה אצלי בבית - השפה, המנטאליות, ההתנהלות, אולי לא הכל אבל משהו באווירה היה מאד ביתי. אז נשאלת השאלה למי אתה מתחבר ובאיזה רמה אתה מתחבר וכל אחד עונה על השאלות האלו בצורה אחרת, אבל אני יכול להגיד לך שבשורה התחתונה אני מתחבר לכולם ואצל כל אחד אני מוצא את היופי ואת נפש האדם.