אוהל אברהם

פרשת השבוע נפתחת במילים "ויֵרָא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום". אליו - אל אברהם אבינו, מיד לאחר מילתו המתוארת בסוף הפרשה הקודמת. המילים "והוא יושב פתח האוהל" מספקות תיאור שאינו שכיח בתורה, שאינה מתעכבת על פרטים כאלו, וחז"ל למדו מכאן שאברהם - למרות כאבי המילה שעבר בגיל 99 - ישב וחיכה לאורחים.

יש לשים לב לכך שאברהם יושב בפתחו של אוהל, ולא בפתחו של בית כיאה למעמדו. וכאשר שואלים אותו המלאכים היכן שרה אשתו, הוא משיב: "הנה באוהל". אברהם הוא אחד מעשירי הארץ באותה תקופה. כאשר חזר ממצרים עם הפיצוי שקיבל בשל לקיחתה של שרה לבית פרעה, נאמר עליו שהוא "כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב". במלחמה נגד ארבעת המלכים אנו שומעים שיש לו 318 חניכים ילידי ביתו, כלומר: משרתים שנולדו אצלו. ואילו בני חברון מכנים אותו "נשיא אלוקים", והוא יכול לשלם לעפרון החתי בקלות את המחיר המופקע של 400 שקל כסף תמורת מערת המכפלה. ובכל זאת - הוא גר באוהל. וגם לשרה יש אוהל משלה, אליו מכניס יצחק את רבקה.

ואם הזכרנו את יצחק - הנה בדיוק אותה תופעה. הוא מצליח מאוד בפעילותו החקלאית, "וילך הלוך וגדֵל עד כי גדַל מאוד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבוּדה רבה" - והוא גר באוהל: "ויט שם אוהלו ויכרו שם עבדי יצחק באר".

ומה אצל יעקב? קל לנחש: אוהלים. התורה מספרת על יעקב: "ויפרוץ האיש מאוד מאוד, ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". כאשר יעקב חוזר מחרן, ברשותו עדרים עצומים, מתוכם הוא יכול לשלוח לעשו מתנה כמעט כלאחר יד ("ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו"): 200 עיזים, 20 תישים, 200 רחלים, 20 אילים, 30 גמלים מיניקות עם בניהן, 40 פרות, עשרה פרים, עשר אתונות ועשרה עיירים. ליעקב יש אומנם אפיזודה קצרה של בניית בית בעיר סוכות, אך כאשר הוא עובר משם לשכם - הוא נוטה אוהל.

ודאי שאין זה מקרה. הטכנולוגיה לבניית בתי קבע הייתה ידועה לפחות מאז דור מגדל בבל, אשר הצליח ליצור לבנים וחימר. כאשר מגיע אליעזר ללבן, אומר לו המארח: "למה תעמוד בחוץ, ואנכי פיניתי הבית ומקום לגמלים". וכאמור, יעקב עצמו בונה בית לתקופה קצרה (לפי רש"י - ל-18 חודשים), אך עד מהרה חוזר לשבת באוהל כמו אביו וסבו. על העיר חברון, הנמצאת בסביבה בה חיו האבות, נאמר שהיא נבנתה שבע שנים לפני העיר המצרית צוען; והרי ערים מטבען הן של בתים ולא של אוהלים.

הסבר פשטני לכך יהיה, שאבות האומה עסקו בצאן ולכן היו נוודים. אך ברור מהפסוקים שהבאנו, שהם היו עשירים מופלגים ולא היו צריכים לרעות בעצמם את צאנם. היו להם מאות עבדים, והם יכלו ללא ספק לשבת בבית קבע ולנהל משם את העסקים. כך למשל עשה יתרו, אשר שלח את חתנו משה לרעות את הצאן, והוא עצמו נותר בביתו. כך גם נהג ישי, מאות שנים לאחר מכן: הוא גר בבית לחם, ובנו הצעיר דוד רעה את הצאן מחוץ לעיר.

חוץ מזה, אם היה מדובר בסיבה טכנית בלבד, התורה לא הייתה מוצאת לנכון לספר לנו שוב ושוב על תנאי המגורים של אבותינו. הרי אין לנו עניין כאן בספר ילדים או ברומן היסטורי, אותם יש לתבל בפרטים צבעוניים. לפנינו ספר מוסר מן המעלה הגבוהה ביותר, שכל מילה בו נשקלת בקפידה. אז מה פשר החזרה הזו?

כל האבות קיבלו מהקדוש ברוך הוא הבטחה שארץ כנען תהפוך לארץ ישראל. לשלושתם הוא אומר, שהירושה תהיה להם ולזרעם אחריהם. אך שלושתם מרגישים היטב שבפועל הם גֵרים בארץ. כאשר אברהם זקוק לחלקת קבר לאשתו - עליו לקנותה בכסף מלא. כאשר יצחק צריך מים - הוא נאלץ להילחם על כל באר. כאשר יעקב רוצה להחנות את משפחתו ורכושו - הוא צריך לקנות את השדה. וכגרים, הם יושבים באוהלים ולא בבתים. האוהל מזכיר להם, שעוד נותרה דרך ארוכה עד שהארץ תעבור לרשותם.

ירושת הארץ תהפוך לממשית רק כעבור מאות שנים, כאשר בני ישראל ייצאו ממצרים ולאחר ארבעים שנות נדודים במדבר ייכנסו לארץ. אז יהיו להם בתים, הן אלו שיכבשו והן אלו שיבנו בעצמם. "בתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת", מתאר משה את מה שצפויים בני ישראל למצוא בארץ. ובמקום אחר הוא אומר: "ובתים טובים תבנה וישבת".

את הירושה האמיתית, זו המאפשרת לעבור מאוהל לבית, יכול לקבל רק עם ישראל כולו. עם כל גדולתם של אבות האומה, הם יחידים, הם משפחה. הם אינם עם. עם הוא שיורש ארץ, ולא יחידים. כפי שכבר אמרנו בעבר, רק עם ישראל כולו יכול לקיים את התורה כולה - ויש צורך בכל העם גם כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. אחד מגדל צאן ומפריש את בכורותיהם; האחר מגדל חיטה ומקיים מצוות לקט, שיכחה ופאה; השלישי מקיים בכרמו את מצוות פרט ועוללות; ואילו האופה מקיים את מצוות חלה.

יתרה מזאת: לארץ ישראל יש מעלה רוחנית מיוחדת. כדי לרשת את הארץ ולהחזיק בה לאורך זמן, יש לקיים את מצוות התורה - והרי התורה ניתנה לעם ישראל ולא לאבות. לכן האבות יכולים להחזיק רק בחלקות מצומצמות ולגור במגורי ארעי; הם לא יכולים עדיין לרשת את הארץ. רק כאשר יגיע העם כולו, אשר קיבל את התורה ויקיים את מצוותיה, אפשר יהיה לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, לצאת מהאוהל ולחסות תחת קורת הגג של בית הקבע.