ברית אסטרטגית בלי שום רומנטיקה

תבערה קטנה ומעכירת הרמוניה מזרח תיכונית (אם יש דבר כזה בכלל) הצית לפני כשבועיים יו"ר "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן, כשטען מעל בימת הכנסת כי פניה של מצרים למלחמה עם ישראל וכי השלום עימה הוא נטל מסוכן ולא הסכם נושא תקווה.

אינני אסטרטג מהולל, אינני קורא באופן תדיר את הדוחות הסודיים המונחים על שולחנם של שר הביטחון וראש הממשלה אודות תמרוני הצבא המצרי, ואינני בוחן כליותיו וליבו של נשיא מצרים, חוסני מובארכ, באשר לרגשותיו כלפי המדינה היהודית שמצפון לו. אולם לעניות דעתי, בשונה מהנופך הרומנטי שיש המנסים לשוות למעמדו של הסכם השלום בין ישראל למצרים, אין מדובר בשבועת אחים לדם בסגנון עדות חיילי רובאית 51 בגולני, אלא בהסכם כתוב בין שתי מדינות, הפורט במילים את המצב האסטרטגי ביניהן ואת האינטרסים המשותפים להן.


מי באבן ומי בשקר

גדולתו של הסכם השלום ההיסטורי שנחתם בין ראש הממשלה בגין המנוח לבין הנשיא המצרי סאדאת המנוח, נעוצה בכך שהוא הוציא את מצרים הגדולה ממחנה המדינות שעמן אנו מצויים בעימות. כמובן, אין משמעות הדבר שמעתה עלינו להיות שאננים, אבל ההבדל בין פקיחת עין צופייה דרומה לבין הצבת גייסות שלמים על הגבול הוא תהומי.

מצד שני, טוב שהשר לאיומים אסטרטגיים לשעבר הניח על סדר היום את עניין מצרים. כי בשונה מהכנסת האורחים המנומסת לה זוכים מנהיגינו בטרקלינו של הנשיא המצרי, הרחוב המצרי מציג דעה אחרת לגמרי וקיצונית הרבה יותר. די במעקב אקראי אחר התקשורת המצרית כדי להבין מה עמוקה ואפלה התהום הפעורה בינינו לבינם.

בשבוע שעבר, באחת ממהדורות החדשות (2.11.08), הציג עמיתנו מן הערוץ השני, אהוד יערי, קטע מתוכנית אקטואליה מצרית, שבה התראיינה עורכת דין צעירה ורהוטה בשם נגלא אל-אמין, בעקבות מאמר מערכת שפרסמה באחד העיתונים המצריים. במאמרה המשפטי והמלומד קראה אל-אמין לגברים הערבים בעולם כולו לתקוף מינית נשים יהודיות, להטרידן מינית ואפילו לאונסן. הנימוק שנתנה לקריאתה זו היה, כמובן, שזהו חלק מן המאבק בכיבוש הציוני באדמת פלשתין. כאשר ניסה המגיש לשאול מהו בעצם הקשר בין אונס נשים עבריות לבין הכיבוש, הצטדקה אל-אמין וטענה כי הכיבוש של אדמת פלשתין על-ידי היהודים כמוהו כאונס, ומשום כך כשגבר ערבי מבצע את זממו ביהודייה, אין לה בעצם שום זכות לבוא בטענות. אח, איזו נאורות!

וזהו חלק מהטרגדיה ביחסינו עם מצרים: לא פעם טוענים חסידי הגישה האוריינטליסטית כי העולם האיסלאמי אינו פנאטי או מחרחר מלחמה ושנאת יהודים, אלא שהנחשלות הכלכלית והחברתית הנפוצה במדינותיו היא שמהווה מכשול לשלום. אולם, התבטאויות כמו זו של עורכת הדין המלומדת, בכלי תקשורת מובילים במצרים, מפריכות טיעונים אלה.

אל-אמין אינה בודדה בשורות האינטליגנציה המצרית. בעלי עמדות דומות יש שם למכביר. הארגונים הקיצוניים ביותר בהתנגדותם ביותר לנורמליזציה עם ישראל הם דווקא איגודי המשפטנים, הסופרים והעיתונאים, המקפידים עד היום לצאת נגד כל גילוי של סובלנות כלפי ישראל מצד אנשים הבאים משורותיהם.

לפני כמה שנים פרסם חברי ועמיתי, ראש הדסק הערבי במערכת חדשות הערוץ הראשון, עודד גרנות, כתבה (מבט, 7.11.02) על עלייתה למסך של סדרת טלוויזיה חדשה, "פרש בלי סוס" שמה, המבוססת כולה על הפרוטוקולים של זקני ציון. הסדרה הייתה להיט חסר תקדים בעולם הערבי. לרגל השקתה, במסיבת עיתונאים עם יוצרה - מחמד סובחי - ניסה עיתונאי ערבי להקשות עליו ושאל מדוע מצא לנכון לבסס סידרה על מסמך הידוע כשקרי. תשובתו של סובחי הייתה מדהימה: ראשית כל, הוא טען שגם אם הפרוטוקולים הם זיוף, הרי שיש להם ערך אמנותי, והוסיף כי "אנו נמצאים כרגע בעיצומו של מאבק" - הימים, כזכור, היו ימי אינתיפאדת אל-אקצה - וכי למען המאבק מותר לעשות הכל, אפילו לשקר. כל אחד והתרומה שלו - מי באבן ומי בשקר.

זהו המצב במצרים: האינטליגנציה, המהווה שם כמו בכל מדינה אחרת את "חלון הראווה" החברתי, את עמוד האש ההולך לפני המחנה ומעצב את תודעתו, אינה רואה בעייתיות באונס נשים - כל עוד מדובר בנשים יהודיות - וגם אינה רואים בעייתיות ביצירות טלוויזיה שקריות ומסיתות, כל עוד הן משרתות את המלחמה ביהודים.

דעתי אינה כדעתו של יו"ר "ישראל ביתנו", אולם בהחלט יש לתת את הדעת על כך שמצרים אינה מדינה דמוקרטית, ובתור שכזו כל אמצעי התקשורת בה מפוקחים על-ידי השלטון המרכזי. אם עיתונאי מצרי, המעז לפרסם בטעות כי חוטמו של הנשיא מובארכ מנוזל, עלול להישלח לכלא, ודאי שדברי המשטמה האנטי-יהודיים האלה יכולים היו להיפסק באחת, לו היה נציג השלטון דורש זאת.

ברית אסטרטגית או לא ברית אסטרטגית - על ליבוי האנטישמיות והשנאה הללו בקרב אזרחי מצרים, אנו עלולים לשלם בעתיד מחיר כבד.