ככה לא מנצחים במלחמה

מבצע "עופרת יצוקה" מתחיל להסתמן כמערכה צבאית ישראלית קלאסית: מנצחים בקרב, מפסידים במלחמה. דברים אלה נכתבים ביום שבו מבשרות הכותרות כי "הפסקת האש קרובה" ו"בטח שניצחנו". כמה אירוני. דברי ההבל האחרונים מעידים עד כמה הצמרת הישראלית - עיתונאים, פרשנים, ומעל הכל הדרג המדיני - אינה מבינה את האויב שמולו אנו מתמודדים, את משמעות הניצחון או את נחיצותו.

היעד הישראלי המרכזי במערכה הנוכחית הוא יצירת מנגנון פיקוח אפקטיבי בגבולות הרצועה שימנע התחמשות מחודשת של חמאס. מטרה זאת לא תושג, כי אין מי שמעוניין להשיג אותה - גם לא ישראל. מניעת התחמשותו של חמאס דורשת שליטה קבועה בדרום הרצועה, כולל בציר פילדלפי. אם אין לישראל הרצון לעשות זאת, אין להתפלא על כך שלא תימָצֵא מדינה אחרת המוכנה לשכב על הגדר עבורנו. כולם מוכנים כעת להבטיח את הכל וגם לצרף את חתימתם על פיסת נייר: המצרים או הטורקים - למנוע הברחות, חמאס - לאשר "תהדייה" חדשה, ובלבד שישראל תתחייב לנצור את האש ולסגת. מרגע שישראל תסכים לכך, היא כמובן תנצור את האש, ואילו כל יתר מרכיבי החבילה שעליה תחתום באותה פיסת נייר - יתחילו להתפרק.

הכל יחזור לקדמותו

חמאס הוכה קשות בשבועות האחרונים, אך שרד את המערכה. המורל שלו מתחיל להשתקם, כפי שמעיד מטח הרקטות המאורגן ביום חמישי. חיילי צה"ל ממשיכים לפעול בעזה ולחסל מחבלים, אך כל עוד לא נפתחת חזית חדשה בדרום הרצועה, לא מדובר בשינוי משמעותי במצב. הנהגת חמאס מודעת היטב לאיתותים מישראל: למחלוקות בהנהגה הישראלית, המאוחדת בדבר אחד בלבד - הרצון לסיים את המערכה ולסגת, לחשש הישראלי מפני הממשל האמריקני החדש. עכשיו מטרתו של חמאס היא לשרוד, למשוך זמן, ולתת לזמן לעשות את שלו. הרי מבחינתו, זוהי מלחמת אין ברירה.

לכן, התרחיש הבא אינו דמיוני כלל: בעוד המשא-והמתן על הקמת מנגנון פיקוח אפקטיבי מתנהל, ייצאו הדחפורים ומכונות החפירה מרפיח ויתחילו לשקם את פיות המנהרות שהופצצו. המצרים שונאים את חמאס, אך ברגע שיווכחו לדעת כי שרד את המערכה, שוב יאבדו עניין באכיפה אפקטיבית של המצור על עזה. הרי חמאס ובעלי בריתו במצרים יכולים לפגוע במשטר המצרי יותר מאשר ישראל. כוחות צה"ל המוצבים ברצועה יהפכו בהדרגה למטרה לזינוב של חמושים, למרות הפסקת האש. הציבור בישראל יראה כי מערכת ההברחה משתקמת מבלי שצה"ל יכול לעשות דבר - חוץ מחידוש הלחימה וההפצצות מהאוויר. הנוכחות הצבאית הישראלית בצפון הרצועה תאבד את משמעותה והלחץ הציבורי להיחלץ מהבִּיצה העזתית יגבר. דעת הקהל בישראל תהפוך בעלת ברית של האויב, כפי שקרה בשנים שקדמו לבריחה מלבנון בשנת 2000. במוקדם או מאוחר, הכל יחזור לקדמותו.

התיאורטיקן הצבאי קארל פון קלאוזביץ כותב בספרו "על המלחמה", בין השאר, כי "מטרתה של מלחמה היא לנשל את האויב מנשקו... אם היעד הוא להכריח אותו להשלים עם רצונך, עליך להכניס אותו למצב שהוא קשה יותר מן הוויתור שאתה דורש ממנו לעשות. על קשיי המצב להיות קבועים ולא חולפים. אחרת האויב לא ייכנע, אלא ימתין עד יעבור זעם".

נישול האויב מנשקו במלחמה הזאת פירושו, למצער, נוכחות ישראלית קבועה בדרום הרצועה והידוק טבעת חנק על משטר המחבלים. הכרעה פירושה חסימה פיסית של נתיבי ההברחה לעזה, ומניעת כניסה של כל דבר העלול לשמש למטרות לחימה, מלבד מזון, תרופות ודלק. לשם השגת יעד זה ולשם התמדה בו נחוצים לאו דווקא הוירטואוזיות הטקטית שצה"ל הפגין בשבועות האחרונים, אלא רצון פוליטי איתן.

שורש הבעיה הוא חוסר הרצון של ההנהגה הישראלית לנצח. שהרי יצאנו למערכה הזאת כדי "להשיג הרתעה", ולא כדי למנוע פיסית מהאויב, בעל כורחו, עכשיו ולתמיד, את היכולת לעשות לנו מה שהוא מבקש לעשות. עצם החשיבה במונחים של הרתעה מצביעה על פער הנחישות בינו לבינינו. אם חמאס איתן ברצונו, אם אינו נרתע, אין חשיבות לכך שיכולת הלחימה שלו נפגעה זמנית. הוא צריך רק להמתין, ואנו נובס.