איך הפכו המוזיאונים לזיכרון השואה לדיסנילנד?

"הקנקן היום חשוב יותר ממה שיש בו. האפקט החזותי נהפך לעיקר. השפה האמנותית, אם זה בספרות או באדריכלות, מחליפה את השפה ההיסטורית. פחות ופחות יודעים את העובדות, פחות מתעניינים במה שהיה, ויותר מתמקדים ב'חוויה', הרגשית או האסתטית, החל בשמאלצים קיטשיים וכלה ביצירות אמנות של ממש" - כך מאפיינת ההיסטוריונית ד"ר נילי קרן את המגמה השלטת היום בעיצוב מוזיאוני שואה בעולם, בשיחה עמה לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

קרן, יועצת אקדמית-חינוכית ל'משואה', המכון ללימודי השואה בקיבוץ תל יצחק, מודאגת מכך ש"הגולם יקום על יוצרו והאמצעי ייהפך למטרה". לדבריה, ייחודו של מכון משואה, שבו גם מוזיאון (שחודש לאחרונה), על פני מוזיאונים אחרים להנצחת השואה, מתבטא "בגישה החינוכית לנושא ובשאלה כיצד המוזיאון משתלב בה, לא להיפך".

דוגמה בולטת למגמה הרווחת כיום בתעשיית העיצוב של מוזיאוני השואה היא המוזיאון החדש ביד ושם בירושלים, שם הוקם "קנקן" יוצא דופן בחזותו ובעיצובו האדריכלי (של האדריכל משה ספדיה), "והדגש עבר באופן כמעט מוחלט לחוויה האדריכלית", כדברי קרן. היא מוסיפה כי "כיום לוקחים את האדריכלים ה'משוגעים' ביותר כדי לתכנן מוזיאוני שואה, והם נותנים את ההצגה שלהם. העיצוב נותן מכה, אבל ללמוד משהו מעבר לחוויה הוויזואלית, זה כבר קשה. למעט מבקרים נשארת סבלנות לתוכן עצמו. אף אחד אינו קורא את ההסברים ואינו מתעכב ליד סרטי הווידיאו". בארצות הברית, אומרת קרן, "אני מקבלת את הגישה הזאת, כי שם עושים דיסנילנד מכל דבר, והדברים צריכים להיות פשוטים ומוקצנים כדי שייקלטו. אצלנו, יש לי יותר ביקורת על כך".


ליבסקינד הלך עד הסוף

המוזיאון היהודי בברלין בתכנון האדריכל דניאל ליבסקינד הביא לקיצוניות את קדימותה של החוויה האדריכלית על פני התוכן. בגלל חילוקי דעות על תכניו של המוזיאון ואופי התצוגה, המבנה נותר ריק ממוצגים במשך כמעט שלוש שנים אחרי שבנייתו הושלמה. אף על-פי כן, נהפך המוזיאון הריק לאתר עלייה לרגל בזכות עיצובו האדריכלי הסמלי - המוזיאון הוא קו שבור שרבים מדמים למגן דוד מנופץ - ופקדו אותו כ-350 אלף מבקרים שגילו עניין במבנה בלבד. גם כיום הבניין עצמו הוא המסר. התערוכות והמוצגים שבו כמעט אינם משאירים עקבות בזיכרון והם מתקשים להתחרות בדרמה האדריכלית. "כשביקרנו במוזיאון היינו המומים מהסמליות שבבניין ולא הפסקנו לצלם", אומרת קרן, כמו רבים אחרים, "אבל ההרגשה שלי הייתה שהתצוגה פשוט מיותרת".

המוזיאון היהודי בברלין הוקם כאגף נוסף למוזיאון קיים השוכן בבניין היסטורי, ובמקורו לא נועד כלל להיות מוזיאון המוקדש לשואה. יוזמיו התכוונו שיסייע להחיות את הקשר בין ההיסטוריה של היהודים בגרמניה לבין ההיסטוריה הגרמנית ובתחילה, הפרק של השואה לא נועד דווקא להיות העניין המרכזי. אבל המבנה שתיכנן ליבסקינד הפך את המשוואה, אומרת האדריכלית שוש רותם, החוקרת את אדריכלות מוזיאוני השואה כיום בעולם, במסגרת עבודת דוקטור שהיא כותבת בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. "כיום, למוזיאוני שואה בעולם אין מוצגים אותנטיים והם ברובם מוזיאונים נרטיביים וחווייתיים. למוזיאונים כאלה באים כעיקר בשביל ה'חוויה' שתוכננה על-ידי האדריכל, ומשקפת את האידיאולוגיה של יוזמי המוזיאונים, המקימים והמממנים".

במובן הזה, ליבסקינד, אדריכל יהודי ובן לניצולי שואה מפולין, "חתר תחת האידיאלוגיה הרשמית, הממלכתית, שראתה במוזיאון מעין פיצוי של הגרמנים על הרס הקהילה היהודית עם כל הבעייתיות והציניות שבכך", אומרת רותם. לדבריה, ליבסקינד לא התעניין בייעוד הרשמי של המוזיאון ובסיפור שגרמניה רצתה לספר באמצעותו, "והוא סיפר את הסיפור שלו, את השבר ההיסטורי. הוא עשה זאת באמצעות בניין שחותר תחת האדריכלות הברלינאית ההיסטורית הטיפוסית ויצא נגד המאמץ העצום של אנשי המוזיאון, היוזמים והאוצרים להציג אותו לא כמוזיאון שואה. ליבסקינד הלך עם האידיאולוגיה שלו עד הסוף ושם עובדות בשטח. ייתכן שמי שבחרו בתוכנית שלו לא בדיוק הבינו מה הוא עושה. אבל המוזיאון, שנחנך בספטמבר 2001, נהפך לאחד האיקונות של המאה ה-21, ואת זה אי אפשר לקחת מליבסקינד".


בין החווייתי לפורנוגרפי

מאמר שכתבה רותם על סמך המחקר שערכה מתפרסם בחוברת 'איים של זיכרון, השואה במוזיאונים במאה ה-21' שערכה קרן (הוצאת משרד הביטחון בשיתוף מכון משואה) ומתמקד במוזיאוני השואה בארצות הברית - תחום שהחל לפרוח בעקבות הקמת מוזיאון השואה בוושינגטון וההצלחה שנחל. מאז חנוכתו ב-1993 של המוזיאון, שתיכנן האדריכל האמריקני היהודי ג'יימס פריד, ביקרו בו כ-25 מיליון בני אדם, רובם לא יהודים.

המוזיאון עתיר הסמליות בישר, כדברי רותם, את צמיחתו של טיפוס אדריכלי חדש והוא "דוגמה קיצונית לתפישת האדריכלות כאמצעי להעברת מסרים ויצירת רגשות חזקים". אף על-פי שהארכיטקטורה השתנתה מאז הקמת המוזיאון בוושינגטון, המשויך לזרם הפוסט-מודרני, הרי "גם אדריכלים שסגנונם ה'רגיל' שונה, כשהם מתכננים מוזיאון שואה - באים אליו עם כל הסימבוליקה", אומרת רותם.

מילון הצורות חוזר על עצמו במוזיאוני שואה רבים בארצות הברית, אירופה וגם בישראל, ומעורר לא מעט שאלות אתיות על המניפולציות הרגשיות שהם יוצרים ועל הנרטיב שהם משרתים. מוטיבים נפוצים הם בין היתר מוטיב קרון רכבת, מוטיב הגדר (כמו גדר התיל העוטפת את מוזיאון השואה בדטרויט), מוטיב הגשר על פני תהום, מוטיב המספר שש (שהתגלגל לשישה נרות במוזיאון בדטרויט ולשישה עמודים במוזיאונים ביוסטון וביד ושם), מוטיב הארובה (כמו בחזית המוזיאון ביוסטון, המזכירה משרפה ומסמלת את חרושת ההשמדה) או התנועה מחושך לאור. זו האחרונה היא אולי הסממן החביב ביותר על אדריכלים של מוזיאוני שואה - "תופעה מעניינת כפוטנציאל עיצובי", אומרת רותם, "אך כזאת שגם מעלה שאלה מוסרית האם יש אור, האם יש סוף טוב בסיפור הנורא הזה?"

לאן המגמה הזאת הולכת?

רותם: "לכיוונים יותר ויותר ויזואליים ולכיוון הדיסנילנדי שכולנו חוששים ממנו, אבל גם לכיוונים של משמעות רחבה יותר, סובלנות, הומניזם, ולא רק שואה-תקומה כמו בישראל. בבודפשט הם לקחו את המוזיאון שהקימו שם לכיוון פוליטי של שחרור מעול הקומוניזם ותיקון היחס כלפי הצוענים. מוזיאונים ממשיכים וימשיכו להיבנות. כיום מתוכננים מוזיאונים בוורשה, רומא, אוקראינה, ויש התעוררות עצומה במזרח אירופה. ההתלבטות מתבטאת בכל המישורים. בוורשה, למשל, הקהילה היהודית מתנגדת להשקעה במוזיאון וקוראת להשקיע את כסף בקהילה עצמה.

"אמצעי הייצוג הולכים לפעמים על קו התפר שבין החווייתי לפורנוגרפי, כמו בסרט 'רשימת שינדלר'", היא מוסיפה. "אבל אם חשוב להנציח את השואה והשאלה היא מהו האמצעי האפקטיבי ביותר, אז ארכיטקטורה היא האפקטיבית ביותר. מוזיאון אינו מיועד להיסטוריונים ובעלי תואר שני בלימודי שואה".


משושה עם חרכים צרים

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה נקבע על-ידי עצרת האו"ם והוא מצוין מאז 2006 ב-27 בינואר, תאריך שחרור מחנה אושוויץ-בירקנאו על-ידי הצבא האדום ב-1945. בישראל מצוין היום הבינלאומי בנוסף ליום השואה הלאומי. הטקס המרכזי ביום הזיכרון הבינלאומי מתקיים במכון משואה ללימודי השואה בתל יצחק ומשתתפים בו שגרירים וחברי הסגל הדיפלומטי.

מכון משואה הוקם ב-1972 במלאות עשר שנים למשפטו של אדולף אייכמן. המכון נבנה כקמפוס המשמש מרכז סמינרים בינלאומי, ובו ארכיון ומוזיאון. בניין המוזיאון, שתוכנן על-ידי האדריכל קובה גבר והפסל והמעצב רודה ריילינגר, מעוצב כמשושה עם חרכים צרים שנפערו בו (ומזכירים להפליא את החרכים המפורסמים במוזיאון היהודי בברלין, שהוקם כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר). הוא נבנה בבטון חשוף וסמליותו אינה פחותה ממוזיאונים עכשוויים. בשנות ה-90 הוקם אגף חדש, בית בייסקי, והמקום שודרג "במטרה להתאים את התצוגות בו לרוח הזמן ולגישה החינוכית של המכון, בהתאם לשינויים ולהיבטים השונים שנוספו לדיונים האקדמיים והתרבותיים בנושא בישראל ובחו"ל", כדברי מנכ"לית המכון ואוצרת המוזיאון, איה בן נפתלי.