אין זה זר בנוף החקיקה האזרחית בישראל, לראות לשון חוק או תקנה אשר אינן מיושמות בפועל. לא אחת, ישנן הוראות חקיקה, אשר ממתינות במגרת השר, עד להישמע קול ציבורי שיעירן ממקומן. כך היה גם בעניין חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.
סעיף 27 לחוק, הורה בשנת 2006 על הקמתה של הקרן למימון תובענות ייצוגיות, שתפקידה לסייע לתובעים מייצגים, במימון בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, "אשר יש חשיבות ציבורית וחברתית בהגשתן ובבירורן". ההוראה בדבר הקמת הקרן, מימשה את הרציונאל המבקש להקל על ציבור הצרכנים את דרכו השיפוטית, בכך שיפתח דלת רחבה עוד יותר, לכל המבקש את סיועו של בית המשפט.
ואכן, הקמתו של מנגנון כלכלי-חברתי כגון דא, יש בו כדי לסייע לאזרח הפשוט או לקבוצת אנשים, אשר נזקם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר (נוכח ריבוי מספרם), וזאת - ללא נטילת סיכון כספי משמעותי, אשר לעיתים אין בכוחם לשאת לבדם. את רוח מטרות הסעיף, ניתן ללמוד מדברי ההסבר של הצעת החוק, שם נכתב כי: "הקרן נועדה לטפל בבעיית המימון של תובענות ייצוגיות על-ידי תובעים מייצגים, אשר נאלצים במקרים רבים להתמודד עם קשיים והוצאות הכרוכים בהגשתה וניהולה של תובענה ייצוגית".
והנה, בפועל, לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. כלשונה של השופטת שטרסברג-כהן בפס"ד מגן וקשת נ' טמפו תעשיות בירה (ע"א 2967/95), יש בה כדי להגן על אינטרס היחיד שנפגע ואינו טורח להגיש תביעה; יש בה אינטרס ציבורי לאכיפת הוראות החוק שבגדרו באה התובענה הייצוגית; יש לה ערך מרתיע מפני הפרת החוק; יש בה כדי לבלום שימוש לרעה בכוח הנתון בידי בעלי שליטה, שחלקם בהון אינו עומד לעתים בשום יחס לכוח שליטתם ולמנוע מניפולציות על חשבון "המשקיע הקטן"; יש בה חיסכון במשאבים ומניעת ריבוי תביעות.
במציאות, בקושי זזים
הנה כי כן, הרציונאל מובן, החוק קריא, ההוראה ברורה, אלא שמאז חקיקתו של חוק תובענות ייצוגיות - כמעט ודבר לא נעשה. גם בחלוף למעלה משנתיים ימים מיום פרסומו של החוק ברשומות, משרד המשפטים נמנע מהקמת הקרן, וממינוי תשעת חברי ההנהלה, כנדרש מכוחו. רק פניות חוזרות ונשנות מצד גורמים אזרחיים, ובראשם עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של "הצלחה - התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת", הביאה את שר המשפטים, הפרופ' דניאל פרידמן, להורות על הקמתה של הקרן בחודש יולי האחרון.
ואולם, מי שחשב שבכך די, וכי הנה, ניתן לפנות אל הקרן - הרי שטעות מרה בידו. גם חודשים ארוכים לאחר מינוי חברי ההנהלה, טוענים במשרד המשפטים, כי הם עודם עמלים על גיבוש הקריטריונים והמבחנים השוויוניים למתן סיוע במימון התובענות, כמו גם את סדרי עבודתם.
גם עכשיו, כשלוש שנים מאז פרסומו של החוק, משרד המשפטים טרם מימש את מלוא תכליתו, אשר מתיימרת להציב את ישראל כאחת המדינות המתקדמות בתחום. עיון בלשונו של סעיף 27(ו)(1), מעלה בין היתר כי המחוקק אף בחר להגביל את אורך חיי ההוראה, וקבע כי "הקרן תפעל במשך תקופה של שבע שנים מיום פרסומו של חוק זה".
אכן, בידי שר המשפטים הסמכות להאריך את תוקפה, אך מאידך - גם לדחותה. בפועל, נותרו כארבע שנים בלבד לניצול ההוראה במלואה, בטרם יבוא על סיומו גלגולו הראשון, ואולי האחרון של הסעיף. במציאות בה הוראות חוק הופכות, לא אחת, למילים חסרות תוכן, וכן ל"מעמסה טכנית" שיש לדחותה, ראוי לו למחוקק לדרוש את יישומי החקיקה, אשר הוא עצמו עמל לפרסם. כאשר אנו דנים על הוראות המבקשות להגן על הצרכן, להגן על האזרח מפני אפליה, או לקדם מטרות חברתיות מובילות, זוכה הדבר למשנה תוקף. התעלמות מהתופעה - רק מוסיפה ומשחקת לידי אלה הרוצים לעכבה.
