ארבעת הצמתים של בן-יהודה

ברשימה הקודמת תואר המניע לפעולתו של אליעזר בן-יהודה בתחום הלשון והמילונאות: השאיפה לתחיית הלאום. ברשימה זו ייסקרו מעשיו בפועל והאופן שבו הפך את הלשון העברית ללשון דיבור בחיי היומיום.

הצומת הראשון שחצה בן-יהודה היה הדיבור בעברית בלבד. זה התחיל עם בואו לירושלים ב-1881. למרות היותו מוגבל בדיבורו עם אשתו, בהיעדר מילים עבריות זמינות, הוא התעקש להשתמש בעברית בלבד, ושניהם מצאו את עצמם במצב מעיק. כדי לבקש ממנה להכין לו משהו לאכול או לשתות, היה עליו לפעמים לטרוח ולהסביר לה בדרכי עקיפין מה לקחת ומה לעשות, עד שהבינה מה הוא רוצה. הפיתוי להגניב לדו-שיח מילה ברוסית, בליטאית, ביידיש, בגרמנית או בצרפתית ולפתור את הבעיה כהרף עין היה גדול, אך בן-יהודה אף פעם לא הקל על עצמו ועל אשתו, והם המשיכו לחפש בלי הרף פתרונות לשוניים יצירתיים. וכך, המאבק על המילים היה מין עז ענקית שבן-יהודה הכניס לביתם, והיא הייתה איתם בקומם בבוקר ובלכתם לישון, בעודם אוכלים את ארוחותיהם וכשהם מטפלים בצרכי הבית, הילדים, התקציב המשפחתי והעבודה.

לכולנו מוכר המצב המְענה, שבו אנו נזקקים למילה אשר בורחת באותו רגע מזיכרוננו. אנו יודעים שהמילה נמצאת על קצה הלשון, שהיא תבוא בקרוב, אך כרגע איננו מסוגלים לבטא את ההגאים המתאימים. אצל בן-יהודה המצב היה הפוך, מייסר עוד יותר: המילים הלועזיות היו זמינות והתחננו ממש להיות מבוטאות ולפתור בעיה מעשית, אך נגזר עליהן להישאר כלואות בתודעה ולא להישמע, בעוד בן-יהודה מחפש פיתרון בעברית דווקא. הבידוד הזה שלתוכו הכניס בן-יהודה את עצמו מזכיר במשהו בידוד שבו היה נתון בערך באותה תקופה גאון אחר, זיגמונד פרויד, כיחיד העוסק בדיסציפלינה מדעית חדשה שהמציא, אשר נאלץ לעשות פסיכואנליזה לעצמו.


ותעש ההברה המזרחית רושם רב מאוד

הצומת השני היה צומת המבטא. בן-יהודה בחן את המבטא האשכנזי ואת המבטא הספרדי והכריע לטובת המבטא הספרדי. הוא ידע בחוש, שמבטא זה קרוב יותר לעברית כפי שדוברה בארץ-ישראל לפני שפסקה, בסביבות שנת 200 לספירה, להיות שפת דיבור, ושהוא מתאים יותר לשפה שמית שתדובר בסביבה שמית - המזרח התיכון. בהיותו באלג'יריה, שאליה נסע כדי לספוג שמש לטובת ריאותיו החולות, שמע הגייה מזרחית והיא מצאה חן בעיניו. על כך כתב: "שמעתי בפעם הראשונה מפי היהודים קריאה בלשון עברית בהברה מזרחית, ותעש עלי הברה זאת רושם עז מאוד". ומאחר שכוונתה של הציונות החילונית הייתה לדלג על פני הגלות הארוכה באירופה ולהתחבר שוב לחיים בארץ, הועדף המבטא הספרדי על המבטא האשכנזי, העמוס סממנים גלותיים.

גם צומת זה לא טמן הכרעה קלה. במבטא האשכנזי דיברו מיליוני יהודים באירופה, והיה ברור כי לא יהיה להם קל לסגל לעצמם מבטא חדש, כך שמבחינה טקטית-פוליטית כדאי היה אולי ללכת לקראתם. אך הנימוקים העקרוניים - הלשוניים, האסתטיים והפונטיים - הכריעו, ובן-יהודה, כדרכו, בחר בדרך הקשה אך המוצדקת לפי תפיסתו.

הצומת השלישי היה הבחירה בתקופת הלשון אשר תשמש כמאגר המרכזי לחומר אשר ממנו תיבנה העברית המדוברת: מילים, משקלי פועל ושם, מבנים תחביריים ודרכי הבעה. כידוע, לעברית חמש תקופות לשוניות: לשון המקרא, לשון חכמים (שהיא בעיקר העברית של התנאים), עברית משוערבת (עברית תיבונית), עברית רבנית (העברית של הדורות, של השו"ת ושל פסקי ההלכה) ועברית חדשה (שבה החלו אנשי השכלת ברלין לכתוב בסוף המאה ה-18, לצרכים לא-דתיים). יש הרואים בתקופות הלשון הללו שפות נפרדות, שלכל אחת מהן דקדוק שונה ואוצר מילים שונה. הפולמוס, אם אלו לשונות אחדות הקרויות כולן עברית או גרסאות תקופתיות שונות של לשון בסיס אחת, החל כבר בתלמוד ונמשך עד ימינו אלה.

סופרי ההשכלה ומשורריה נצמדו ללשון המקרא מסיבות אידיאולוגיות, וכתבו בסגנון המליצי הכבד המוכר לנו מספריהם של אברהם מאפו ושל בני דורו. בן-יהודה, שעמד לפני משימה של מציאת חומרי לשון כתובים המתאימים לדיבור חי בתקופה המודרנית, ידע שיזדקק לסיוע מכל מקור עברי אפשרי. בהיותו אדם מעשי, החליט לנצל את היתרונות היחסיים של כל תקופת לשון, לא הסתבך עם צורות הזמנים ועם התחביר הקשה של לשון המקרא, שהקשו כל כך על סופרי ההשכלה, ונעזר בחומרים שמציע התלמוד. במבוא הגדול למילונו הוא מסביר מדוע החליט להתרכז גם בתלמוד ולא רק במקרא: "יש בתלמוד הרבה דברים גם על עניינים פשוטים של החיים וגם על הגסים שבהם".

ואכן, זו הייתה הכרעה משתלמת. בן-יהודה שחה בים התלמוד ודלה ממנו אוצרות שקועים, כמעט אבודים, שעזרו לו לחדש מילים רבות, ביניהן למשל - "אדיש" ו"אדישות". וכך הוא כותב במאמר "ההגדלה וההקטנה בלשון", שפרסם ב-1892 בעיתונו "האור":

"המושג שיתרגם אותו הצרפתי 'אינדיפרנט' והגרמני במילה 'גלייכגילטיק' והוא ההיפך מן 'אִכפת', לאמור אדם ששום דבר לא אִכפת לו - אי-אפשר לתרגם בעברית באחת המילים הידועות והמפורסמות. ומה קשה לסופר ולמדבר עברית לצאת בלי מילה מכוונת להמושג הזה! והנה יש מילה הקרובה להמשמעות הזאת בתלמוד, והיא אדש או נדש... ונעשה מזה שם תואר אדיש על משקל חסיד, נדיר, ושם המקרה אדישות על משקל נדיבות, חסידות" (על-פי ראובן סיון, "חיי המילים", לשוננו לעם, תשכ"ו).


הערבית כמקור השראה

בן-יהודה התקדם על-פי סדר עדיפויות ברור: כשנמצאה מילה עברית הקרובה במשמעותה או מזכירה במשהו את החלל שהיה צורך למלא, הוא השתמש בה, לא פעם בדרך של הרחבת משמעות. אם לא נמצאה מילה ממש, חיפש פועל שממנו אפשר לגזור שם, או שם שממנו אפשר לגזור פועל. אם גם אלה לא נמצאו, חיפש מילה עברית שדומה לפחות בצליל למושג הלועזי שאת חסרונו בעברית ביקש למלא, והצמיד לה משמעות חדשה; ואם לא מצא גם אחד מכל אלה, פנה לשפות אחרות ושאב השראה מהן.

כל זה הביא אותו לצומת הרביעי. כאן היה עליו להכריע בשאלה, אם לגזור את המילים החדשות על דרך הערבית או על דרך לשונות אירופה. בן-יהודה רחש כבוד רב לערבית הספרותית, ועשה כל מאמץ לגזור ממנה מילים רבות ככל האפשר. בהיותה שפה שמית, ששמרה על שורשים עתיקים רבים כפיקדון בשביל העברית החדשה, העדיף אותה על פני הלשונות האירופיות הלא-שמיות. כך, למשל, העדיף את האופן שבו מציינת הערבית בעל מלאכה העושה בגדים. בעוד המינוח האירופי מדגיש את הפעולה של גזירת הבד וקורא על שמה את בעל המלאכה ("שניידר" בגרמנית), הערבית מדגישה את השימוש בחוט בעת תפירת הבגד. נאמן לשיטתו, העדיף אפוא בן-יהודה לשבץ במשקל העברי של בעלי המלאכה את המונח הערבי וקרא לבעל המלאכה הזה חייט ולא גַזָּר.

ברשימה הבאה יסופר מי היו המורים הראשונים שלימדו עברית בעברית ואיך הפכו את חידושיו של בן-יהודה לדיבור פעיל אצל הדוברים הילידיים הראשונים של העברית החדשה.