נדרשת מפת דרכים בין משקיעים לחברות

מתחילת חודש מרס, מופיעה בעיתונים הכלכליים רשימה של "שיאני השכר". כשחברה ציבורית מגישה את הדוחות הכספיים שלה היא חייבת לציין את חמשת מקבלי השכר הבכירים שלה. נתוני הרשימה המתפרסמת מנקרים לעיתים את העיניים.

הנה מנכ"ל או יו"ר או נשיא של חברה שעלות השכר של כל אחד מהם היא מיליון שקל לחודש. בכל חודש, בממוצע, משלמת החברה עבור שכירים אלה מיליון שקל.וישנם גם סכומים גבוהים יותר. התשלום מבוצע גם כאשר הדוחות הכספיים של החברה מצביעים על ירידה מהותית במכירות ולעיתים קרובות גם על הפסד בשורת הרווח הנקי.

באותה תקופה, מניית החברה יורדת בעשרות אחוזים. תשואתה השנתית היא לעיתים שלילית. מזווית הראייה של משקיע, נוצרה כאן סתירה, בלתי מתקבלת על הדעת. זוהי בעיה ראשונה.

בשיחותיי עם אנשים אני נתקל בטעות רווחת. כשאני מפרט את ביקורתי על שוק ההון הנוכחי, הם מצהירים – בגאווה בולטת – אנחנו לא משקיעים בבורסה. טעות! אתם כן משקיעים. החסכונות שלכם בחברות הביטוח וההשקעה מושקעים בחלקם בשוק ההון. זוהי הסיבה שחלק מהותי מחסכונות הציבור נשחק.

חזרה לרשימת "שיאני השכר", ולבעיה שנייה הנובעת ממנה. במקרים רבים ישנו פער אדיר, בלתי נתפש, בין עלויות השכר של חמשת הבכירים לעלויות השכר של העובד הממוצע בחברה אותה הם מנהלים. הנתון מופיע בדוחות הכספיים של החברה. קל מאוד להגיע לעלויות שכר גבוהות כאלה, שכן מספר הבכירים מצומצם ועלות השכר הכוללת עבורם איננה סכום מהותי, יחסית להוצאות שכר אחרות. פערים גבוהים בשכר יוצרים אצל הציבור הרחב תחושה ברורה של תלישות.

שונות בשכר היא דבר מובן, אפילו רצוי, כדי להבדיל בין היכולות של אנשים שונים והמוטיבציה שלהם להפיק מעצמם את המירב. מאידך, חייבת להיות נקודת איזון והיא כיום נתונה כנראה בידי "החתולים" עצמם.

שכיחותן הרבה של שתי הבעיות שתוארו, מראה על כשל לוגי במערכת שוק ההון. כשל שפוגם בהגינות ובהיגיון כלכלי מינימלי של כל משקיע בשוק החופשי. כיוון שהחברה היא ציבורית, נסחרת בבורסה על-פי כללים מוגדרים, חייב גורם ממלכתי, מטעם המדינה, לעגן בכללים מחייבים את הקשר בין רמת השכר של המנהלים הבכירים, כולל הטבות ובונוסים, לבין התמורה שמקבל ציבור המשקיעים עבור השקעתו בחברה.

יתרה מכך, בנושא ההשקעות נדרש מסמך זכויות וחובות פומבי בין המשקיעים בחברה ציבורית לבין בעליה. סוג של קובננטס – התניות, שכל מוסד בנקאי עורך עם הלקוחות שנהנים מהאשראי שלו. בעלי המניות הם נותני אשראי לחברה. הם רכשו נייר ערך הנושא את שמה של החברה מתוך ציפייה לרווח. ולכן בעלי המניות אינם "סרח עודף" של ספקולנטים שרשאים לצפות מרחוק בביצועים ירודים של המניה ואין להם זכות להגביל בעת משבר את משיכות הכספים החודשיות מתוך קופתה של אותה חברה.

המשקיעים במניות של חברה רוצים שתי תמורות: עליית ערך ודיבידנד. אם ערך המניה יורד באחוזים רבים והחברה נמנעת מתשלום הדיבידנד, אך באותה נשימה מושכת משכורות עתק באופן שיטתי לבעלי החברה או לשכיריה, ישנה תחושה אצל המשקיעים של החמצה וחוסר כדאיות לתת אמון בחברה.

הנחת היסוד שלי היא שאנו מצויים בשוק קפיטליסטי בו מנהל זכאי לשכר הולם עבור כובד האחריות וההחלטות הנדרשות ממשרתו ועבור הצלחותיו, בעיקר בטווח הארוך (נניח, חמש שנים), במבט לאחור.

אם החברה עוברת משבר ותשואתה נפגעת - לא ייתכן ששכירי ובעלי החברה ימשיכו לקבל משכורות בסדרי גודל של טבלת שיאני השכר. צירופו של כל שיאן נוסף לטבלה, כנגד תשואה נמוכה של מניית החברה יוצרת זלזול נוסף כלפי המשקיעים.

כיוון שהכסף מעביר אנשים על דעתם, נדרשת כאן מעורבות של רגולטור שישגיח על האינטרסים של הציבור, ציבור המשקיעים הישיר מחד, וציבור המשקיעים העקיף, שאפילו לא מודע לכך שגורמים שמנהלים את כספי הפנסיה שלו משקיעים עבורו באותן חברות ציבוריות, מאידך.

לדעתי, ישנה משמעות מחייבת למושג: חברה ציבורית. חברה כזו איננה חברה פרטית. ברגע שחברה הופכת לציבורית, פרושה לרגליה "מפת דרכים" שבעלי החברה ומנהליה חייבים לעמוד בכל סעיפיה. מעין מגילה של זכויות וחובות. לפיכך, נחוצה רפורמה בשלושה תחומים:

1. הרגולטור האחראי על שוק ההון יכהן בראש מועצה ציבורית ממונה לזמן קצוב. המועצה, תכלול אנשי ציבור ובעלי מקצוע שתפקידם לאזן בין אינטרס הציבור לאינטרס האישי והמוטיבציה של מנהלים ויזמים הפעילים בשוק ההון.
2. עלות השכר של חמשת הבכירים בכל חברה ציבורית תוגש לאישור המועצה. המועצה תבדוק ותאשר את חוזי השכר בהתאם לאמות מידה שייקבעו. נתונים בסיסיים בחוזי השכר שאושרו, יפורסמו לידיעת הציבור ביוזמת החברה.
3. עלות השכר תהיה מורכבת משלושה רכיבים לפחות: עלות שכר בסיסית שלא תשתנה, פרט לעידכונים של הצמדה למדד מוגדר. עלות שכר נוספת שתהיה נגזרת מהביצועים המאזניים של החברה ב-12 החודשים האחרונים. ורכיב שלישי, בונוסים על יכולת ביצוע לפי אמות מידה מקובלות וניתנות למדידה ב-3 השנים האחרונות.

כעת, נשאלת השאלה היכן הגורם שיקום להגן על האינטרסים של המשקיעים ויקבע אמות מידה הגיוניות לעלויות שכר של בכירים בכל חברה ציבורית?

במילים אחרות, היכן המחוקק והיכן הרגולטור?