מוסר הקורבנות

דיני הקורבנות, שהחלו בפרשת השבוע שעבר ונמשכים בפרשתנו "צו", מרובים מאוד. עשרות דפים בגמרא ומאות הלכות בדברי הרמב"ם הם העדות המוחשית לריבוי הפרטים ופרטי-הפרטים הכרוכים בעבודה מרכזית זו שבמקדש. לצד הדינים המעשיים, ניתן ללמוד מהלכות אלו גם שורה של כללים מוסריים, היפים לא רק לזמן שבית המקדש קיים, אלא לכל מקום ולכל זמן. נראה כמה מהם כפי שהם מופיעים בפרשת השבוע.

זהירות, אינטרסים חומריים

הפרשה פותחת במילים "צו את אהרן ואת בניו לאמר: זאת תורת העולה". פירשו חז"ל במדרש ההלכה "תורת כהנים": "אין 'צו' אלא זירוז מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר במקום שיש חסרון כיס". מדוע דווקא כאן פותחת התורה במילה "צו"? הרי כל המצוות - כשמן כן הן: ציווי. אלא שיש צורך לזרז את הכהנים במיוחד במצוה זו, בה יש לה חסרון כיס.

בכל הקורבנות, מקבלים הכהנים נתחים מובחרים מן הבשר. לעומת זאת, קורבן עולה נשרף כולו על המזבח, והכהנים מקבלים רק את העור - שערכו נמוך והטיפול בו אינו חוויה מרנינה במיוחד. לכן מוצאת התורה לנכון לזרז אותם: קַיימו גם את מצות העולה, למרות שאינכם מרוויחים ממנה.

האם היינו חושדים בכהנים, שהם יתעצלו בקיום מצוה רק משום שהרווח ממנה אינו מספק? האם הם יעדיפו להקריב קורבנות אחרים, מהם הכנסותיהם גדולות יותר? התשובה המפתיעה של התורה: כן. וזאת משום שלא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבני אדם, על כל חולשותיהם ומגרעותיהם. גם הכהן, הקרוב לשכינה ומשרת אותה תדיר, עלול להיכשל כאשר אינטרסים חומריים ניצבים מולו. ועל כן באה התורה ומזרזת אותו.

כבוד החוטאים

ישראל, אף על-פי שחטא - ישראל הוא. כך קבעו חכמינו (מסכת סנהדרין, דף מ"ד, עמוד א') בכלל מוסרי בסיסי, האומר: החוטא ראוי לגינוי ולעונש, אבל אחרי ככלות הכל - גם הוא יהודי וגם לו יש זכויות יסוד.

בפרשתנו בא הדבר לידי ביטוי מעשי בדין מעניין ולכאורה טכני. "בִּמקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת", וגם "במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם". שני הקורבנות העיקריים הבאים על חטא - חטאת ואשם - נשחטים בחלקו הצפוני של המזבח, באותו מקום בו נשחט קורבן העולה.

קורבן העולה הוא בסיס עבודת המקדש (עולות התמיד של הבוקר ואחר-הצהריים הן הקורבן הראשון והאחרון בכל יום) והיא גם הנדבה האולטימטיבית: כאמור, הכהנים מקבלים ממנה רק את העור, והבעלים לא מקבלים אפילו את זה. כלומר: העולה היא הקורבן הנעלה ביותר. והנה, קבעה התורה שהחוטאים יביאו את קורבנותיהם באותו מקום בדיוק, כך שהמתבונן מרחוק - לא יוכל להכיר בכך שחוטאים הם, אלא יחשוב שמדובר בנדיבי לב.

והסיבה? "כדי שלא לפרסם את החוטאים" (ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ח', הלכה ג'). מסביר ר' ברוך הלוי אפשטיין בפירושו "תורה תמימה": "ובא בזה להורות שלא יעשו ציונים מיוחדים לשחיטת החטאת, כדי שלא יתבייש החוטא שמביא החטאת". והוא גם מזכיר, שזו הסיבה שמתפללים שמונה עשרה בלחש - כדי שהחוטא יוכל להתוודות בינו לבין קונו ולא יתבייש. הרי לנו לקח מוסרי נעלה: גם מי שחטא וראוי לעונש - אין להשפילו ברבים.

החובה לומר תודה

הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין, שמחר ימלאו 40 שנה לפטירתו, אמר פעם בחצי-חיוך: אנשים באים אלי כאשר הם מרי נפש ושופכים את ליבם; הם שוכחים לבוא כאשר צרותיהם נפתרות.

ואכן, זהו טבע האדם: אנחנו יודעים טוב מאוד לקטר, אבל הרבה פחות יודעים כיצד לומר תודה ולמסור בשורות טובות. כנגד תכונה אנושית זו יוצאת התורה בצוותה על קורבן התודה, והיא מגדילה מאוד לעשות כדי לעקור מלב האדם תכונה זו של כפיות טובה או לפחות את העדר הכרת הטוב.

מי שהיה בצרה וניצל ממנה, מחויב להביא קורבן תודה. כאן נכנס דין יוצא דופן: בנוסף לבהמה, עליו להביא 40 ככרות לחם; בניגוד לכל המנחות שהן מצה, אלו הם לחמי חמץ הנוחים לעיכול. ואת בשר הקורבן והלחמים הוא יכול לאכול ביום ההקרבה, בלילה הבא ולמחרת - בעוד יתר הקורבנות נאכלים רק עד חצות הלילה שלאחר יום ההקרבה.

מצד אחד, יש לו הרבה מאוד מה לחלק. מצד שני, יש לו מספיק זמן לעשות זאת. הפתרון המעשי היחיד הוא לקיים סעודה גדולה ומרובת משתתפים, וברור שהמזמין יסביר מדוע הוא עורך אותה. עליו לומר לסועדים שהבשר הוא קודש, על כל הדינים הנובעים מכך, וממילא יבוא לספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא אשר הציל אותו מצרתו. כך הוא ישתף בשמחתו את חבריו ומכריו, וכך גם יודה לבורא עולם על הטובה שעשה עימו.

להודות בחטא של מחשבה

בכל הקורבנות קיים דין של פיגול, כלומר: אם בעלי הקורבן או הכהן חשבו בעת ההקרבה שבכוונתם לאכול את בשר הקורבן לאחר הזמן המוקצב שנקבע לכך ו/או מחוץ למקום המיועד (בדרך כלל - ירושלים), הקורבן כולו פסול. מובן שהשאלה המתבקשת היא: מי יידע על כך?

הדברים אמורים במיוחד במחשבת פיגול של הכהן. סביר להניח שבעלי הקורבן, המבקש לכפר על חטאו או להודות לה', יקפיד שמחשבתו תהיה טהורה ולא ירצה לפסול את קורבנו. אך הכהן עלול להתפתות, אולי אפילו בלי משים: תראו איזה בשר משובח, תראו איזה נתח גדול מיועד לי; אשמור אותו לשבת, אביא ממנו לקרובי משפחתי שמחוץ לעיר. והרי אין לנו משטרת מחשבות, וכיצד ייחשף חטאו?

פתחנו ואמרנו, שהתורה מכירה בכך שמצוותיה אינן מיועדות למלאכים אלא לבני אדם, על חולשותיהם. אך לבני האדם יש גם מעלות. היכולת להכיר בחטא, להודות בו, לשאת בתוצאותיו ולהימנע ממנו בעתיד, היא אחת התכונות הבולטות המבדילות בין האדם החושב לבין בעל החיים האינסטינקטיבי. התורה סומכת על הכהן, שאם מחשבתו הייתה פסולה - שהוא יקום ויודה, למרות הבושה הכרוכה בכך. ואפשר לומר שהיא אף דורשת זאת ממנו, במיוחד לנוכח העובדה שמחשבה שכזו פוגעת קשות באדם אחר - המקריב.