"מאה אחוז חרדי מאה אחוז ציוני"

כגודל החושך והכאב שכאב הרב מוריה על השואה כך הייתה גדולה השמחה בימי העצמאות והשחרור של מדינת ישראל. מספרים עליו שמי שלא ראה את האדמו"ר מסטרטין מתפלל ביום העצמאות לא ראה שמחה של יהודי מימיו. היה לובש את בגדי החג המיוחדים, את השטריימל היה עונד על ראשו ומתפלל בדבקות תפילה מיוחדת ליום העצמאות וגומר את הלל עם שם ומלכות. כששיחררו את ירושלים נראה היה כי הוא הצעיר בכמה שנים. לא היה יום שהוא לא היה הולך לעיר העתיקה להתפלל בכותל המערבי.

בנו של האדמו"ר מסטרטין, חיים מוריה (76) גר היום בבני ברק. הוא סיפר לי איזה סיפור קטן מחוויה שהוא לעולם לא ישכח מאביו. זה היה כאשר רב טוראי חיים מוריה היה בצה"ל והוא החל קורס של סמלים אבל משום מה קבלת הדרגה החדשה נתקעה איפשהו בדרך וחיים נשאר מחוסר דרגות. יום אחד הוא מקבל הודעה שרוצים אותו בדחיפות במשרדי המג"ד. הוא נכנס למשרד, מצדיע, המג"ד מסתכל עליו בעיניים רציניות ובוחנות ואחרי דקה של שתיקה הוא שואל אותו "מי זה אבא שלך?". "אבא שלי? אבי הוא רב", ענה בלי להבין מה המג"ד הזה רוצה ממנו. המג"ד המשיך לשאול שאלות על האבא אבל חיים הפסיק לרגע את צרור השאלות של המג"ד ושאל "במה העניין?". המגד זרק לו מכתב מאביו שבו נכתב כי "כל עוד בני לא מקבל את דרגת הסמל הוא לא יכול לחזור הביתה. אתה יכול לעשות בו כשלך". חיים לא ידע מה לעשות, אביו היה "מורעל" על הצבא וראה בזה חשיבות ערכית ורוחנית עליונה "אבל לך תסביר את זה", הוא אומר. אלא שאז המג"ד הפר את השתיקה המעיקה ואמר לרב טוראי חיים "תשמע, אבא שלך... מוצא חן בעיניי". שבועיים אחרי זה חיים הפך להיות סמל ו"הרב הציוני" היה יכול לישון בשקט.

בקלסר הזכרונות של חיים ישנה פתקה מכתבי האדמו"ר מסטרטין בה נכתב הדבר הבא: "כל פוסקים וההלכה הם נגד הציונות אבל הקב"ה בכבודו הוא בעד הציונות והוא עומד עליהם ומצליח אותם בכל דרכיהם. מדינת ישראל עומדת על תילה. שפת לשון הקודש היא שפת המדינה, שפה חיה וקיימא והלכה כמותו בכל מקום".

ירושלים, נפשי חולת אהבתך
ועיני וליבי מתגעגעים לראותך
סמכוני ברוחך ופדוני בקדושתך
פי ישק כל רגב מאדמתך

ערים וכפרים בישראל מולדתי
יגידו נא לי במה חטאתי?
נידחתי ועד הלום באתי

כנפים הב לי ואחזור מהר
רב לי רב מאפילי סוהר
מהר תן לי מקום טוהר

(שיר ירושלים, הרב מוריה כתב זאת בעת שהותו בארה"ב)

בצעירותו התוודע למחלוקת על הרב קוק. אחרי שנים רבות, כשקיבל את תואר יקיר ירושלים סיפר בראיון לאחד העיתונים, כיצד החלה אצלו השנאה לקנאות: "פעם ישבנו ולמדנו בביתו של הרב חרל"פ. פתאום בא ילד ונתן מכתב לרב. הרב פתח המעטפה, עיין בה ולפתע סמרו שערותיו ממש כמו חוטי ברזל. הוא נזדעזע והתמלא חיל ורעדה. לפתע אמר כי 'אני מוכרח ללכת אל הרב ולעמוד על ידו'. הרב חרל"פ יצא מהחדר בחופזה אך השאיר את המכתב. ראיתי אותו. היה זה חרם שהטילו הקנאים על הרב קוק ועל הרב חרל"פ. לעולם לא אשכח את השנאה לקנאות שהייתה בי אותה שעה".

במכתב מלא חיבה והערכה כתב הרב מוריה לרב צבי יהודה קוק("הרה"צ גאון וקדוש, לב מלא אהבה ויראת ה' אהבת ישראל רבינו ר' צבי יהודה הכהן קוק שליט"א", כך כתב) כי הייתה לו הזכות לברך את הרב קוק בעת הכתרתו בחורבת יהודה החסיד בשם עדת החסידים ובשם ישיבת עולם.

עם דבקותו בתורה הגואלת של הרב קוק החלו גם הבוז וההקנטות מצד הקנאים. היו מכנים אותו "הרב הציוני", "הרבי המשורר", "הרבי האצלני"ק" ו-"האדמו"ר במחתרת". העניין הוא שהיה בכינויים האלה משהו מן האמת. הוא היה, כמו שאומר בנו חיים מוריה (שחי היום בבני ברק והראה לי את כתביו ושיריו המופלאים של אביו האדמו"ר) "מאה אחוז חרדי ומאה אחוז ציוני". את האצ"ל הוא אהב אהבת נפש. בניו ובנותיו היו לוחמים באצ"ל וגם הבריטים ידעו לסמן את "הרב הציוני" כממריד, מסית ומדיח.

כל יום ראשון, במהלך תקופת המנדט, היה מתחיל בחקירת מצ"ח בריטית על הנאום שהיה הרב מוריה דורש בשבת. הבריטים טענו כי האדמו"ר החסידי ממריד את הציבור היהודי בארץ וקורא לסילוק הבריטים מאדמת ארץ ישראל. אין ספק שהרב היה אשם בדבר.

שניים מתשעת ילדיו, שלמה ומשה, היו לוחמי אצ"ל מפורסמים. שלמה "בילה" כמה שנים טובות באריתריאה ומשה הכיר מקרוב את מחנות המעצר בלטרון ובעכו. אבל הבריטים לא יכלו לשקוט כל עוד הבת רבקה הולכת לה חופשייה. רבקה הייתה לוחמת אצ"ל שהבריטים מעולם לא הצליחו לתפוס. העובדה הזאת הטריפה אותם ופגעה בכבוד הבריטי והם היו מרבים לעשות חיפושים בביתו של האדמו"ר. חיים מספר כי הדו-שיח בין הקצין הבריטי לאדמו"ר היה מתנהל בצורה הזאת: הקצין היה מתפרץ לחדרו של הרב וצועק "איפה מתחבאת רבקה, הרב ברנדווין?" והרב היה עונה בחזרה "אני יודע איפה היא נמצאת, אבל אני לא אגיד לך". וכך מדי פעם הבריטים היו מתפרצים לביתו של האדמו"ר מתוסכלים מאי-יעילותם לתפוס את רבקה החמקנית. התסכול גרם ליתר אלימות. פעם אחת הנחית קצין בריטי סתירה מצלצלת לחיים הקטן בגלל שאמר כי הוא אינו יודע איפה רבקה.

הימים הם ימי "הסזון" ורבקה הבת נלחמה על חייה. היא ישנה בשדות וביערות ואפילו נישואיה (לרב יצחק רבלסקי ראש ישיבת קישינב) נערכו במחתרת. כשהיא הייתה בהריון הבריטים דרשו לקבל תמונה של רבקה כדי שיוכלו לעבור בין בתי החולים ולמצוא את הנמלטת. הרב מוריה תמה "מה אתם לא יודעים שמגיע לי מזל טוב? רבקה שלי כבר ילדה את נכדי למזל טוב". ומיד שם בידו של הקצין תמונה שעל גבה כתוב "רבקה" רק שזו הייתה התמונה של הדודה הזקנה כפי שהיא נראתה בצעירותה, הוא איחל לבריטים חיפוש נעים.

גם אשתו של הרב לא יכלה לעמוד מנגד, וגם היא השתתפה במאמץ המחתרתי. "מרד השופרות" הנודע בוצע בהצלחה בזכות ההברחה של השופר על-ידי הרבנית פריידה מוריה. הבריטים היו עושים חיפוש מדוקדק על הגברים, אבל את הנשים הם לא הקפידו כל כך לבדוק. פריידה עטפה את השופר בטלית והחזיקה אותו צמוד אליה. במחסום הבריטי האחרון היא נשאלה מה היא אוחזת בחיקה והיא ענתה "זו רק טלית לבני". השופר הועבר לפעיל האצ"ל שמואל לונדון, ובסוף תפילת נעילה נשמעה תקיעת שופר ברחבת הכותל. הבריטים לא ידעו את נפשם מרוב כעס ואילו הרב מוריה ושאר משפחתו הלוחמת החלו את מצוות בניית הסוכה בשמחה עצומה.

ביתו של הרב היה ידוע כמקום מנוחה ללוחמי המחתרות. שם אפשר היה למצוא מיטה להניח את הראש עם סדינים נקיים ודבר מה לאכול להשביע נפש נרדפת. הרב מוריה היה מרבה לחזור על דבריו של ז'בוטינסקי, מנהיג הרביזיוניסטים, כי אם ישראל לא יחסלו את הגולה, הגולה תחסל אותם. לכן הוא נרתם לכל מאמצי ההכנות של המחתרות לקראת העצמאות היהודית.

המסקנה של הרב מוריה ממאורעות תרפ"ט הייתה להקים כוח מגן יהודי במהירות המיידית וללמד את בני יהודה קשת ומלחמה. הוא עודד יהודים להצטרף לגדודים העבריים של ז'בוטינסקי, וכמה שנים אחר כך הוא יגער בבני ישיבות שיקראו תהילים בזמן מלחמת השחרור. אחר כך יבוא הרב יחזקאל סרנא וינסה לפייסו אבל הרב מוריה עמד על דעתו כי בזמן מלחמה לא עת לקרוא תהילים. באותם ימים של מצור ומלחמה, ביקש הרב מוריה להתגייס לצבא (כשהוא בן כבר יותר מ-50). האחראי על המשימות ההצבה ביקש ממנו לעבור בין האנשים במקלטים ובבתים ולחזק את רוחם. הרב מוריה עסק גם בגאולת קרקעות: הוא קנה את אדמות "מגדל עדר" של כפר עציון וקרא ליצור רצף טריטוריאלי יהודי באזור חברון כדי שיהודים יוכלו להגן על עצמם מהתנכלויות הערבים.

חורבן יהדות אירופה והשמדתם של מיליוני יהודים הייתה שבר גדול לרב מוריה. תחושת החורבן וגודל האסון הקיפוהו מכל צד. חסידיו מצאו אותו אוחז בארון הקודש צועק ובוכה: "בית ישראל נשרף! נשרף! אי-אפשר... אי-אפשר... הלב מסרב להאמין. בכו אחים בכו את השריפה האיומה אשר שרף השם". את שם משפחתו המקורי ברנדווין הוא החליף כיוון שמקורו של השם הוא מגרמנית והוא ביקש לעצמו שם עברי חדש. "הר המוריה" הייתה המחשבה הראשונה לשם החדש אבל הפקיד ביקש לקצר את השם ומה שנשאר הוא "מוריה" שבו יש ביטוי למשאת הנפש של האדמו"ר: לעלות להר המוריה.