|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
מדוע הרצף בין שני חלקיה של עיר הבירה נקטע באופן מלאכותי במו ידיהן של רשויות התכנון? מדוע הנציחו הרשויות את הגבול שכל כך רצינו למחוק? מדוע גורמים פה דווקא להעמקת הצלקת?
|
|
מבנים היסטוריים נהרסו [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
|
| במקום לאפשר לשכונת ממילא להשתקם באופן אורגני, על-ידי יזמים פרטיים רבים ובשיתוף עם דיירי השכונה, הוחלט על פינוי בכפייה של התושבים, הריסת מרבית המבנים, בכללם מבנים היסטוריים, ובניית שכונה חדשה לחלוטין | |
|
|
|
|
שער יפו הוא השער שדרכו יצאו בימי קדם מירושלים העתיקה לכיוון העיר יפו. כאן מתחיל הציר הנקרא רחוב יפו, הנמתח עד פאתי העיר החדשה. משם ואילך הוא קרוי כביש מספר 1 - ציר תנועה היסטורי שהוא גם ציר התנועה החשוב ביותר בישראל, המחבר את שני המטרופולינים הגדולים. בסמוך לשער יפו ולאורך דרך יפו התפתחו בשלהי המאה ה- 19 מסחר, מלונאות ומגורים. בהמשכה הוקמו השוק, אזור התעשיה של אז, ובתי חולים.
במקביל לרחוב יפו הלך והתפתח רחוב הנביאים, הנמתח משער שכם, עד למפגשו עם רחוב יפו, בצומת הקרויה כיום "כיכר הדוידקה". קרבתו של רחוב הנביאים לציר הראשי יפו, וכן היותו רחוב שקט.
הפכו אותו לרחוב מלכותי, שלא מעט משכיות החמדה של ירושלים רוכזו לאורכו: כנסיות, קונסוליות, בתי חולים ווילות הדורות.
מלחמת העצמאות, כידוע, יצרה מציאות שהפרה את הרצף בין שני חלקי העיר. קו הפסקת האש ושטח ההפקר החדש קטעו את שני הרחובות - יפו והנביאים - ודרדרו את שכונת ממילא, המשתרעת מסמוך לשער יפו ולאורך רחוב יפו ואת שכונת מוסררה הסמוכה לשער שכם.
לאחר שסולקו במלחמת ששת הימים גדרות תיל, שדות מוקשים וחיילים ירדנים בלתי צפויים, שאיישו עמדות על חומת העיר הקדושה, ננקטו במודע או שלא במודע כמעט כל הפעולות האפשריות להנצחת הקטיעה של הרחובות ההיסטוריים הנזכרים, ויחד איתם קטיעת הרצף שבין העיר העתיקה לבין העיר החדשה. השלכה נוספת של אלו הייתה החנקת המרכז הייחודי של ירושלים. די אם נביט במפה המצורפת כדי להבין את גודל האיוולת.
|
|
|
ניר ברקת על רקע הר הבית [צילום: פלאש 90]
|
|
|
ביציאה משער יפו יש כיכר, שאינה אלא גשר מעל כביש ראשי. הכיכר מנסה ובדרך כלל מצליחה לקרוץ לעוברי האורח לבקר במרכז המסחרי החדש של ממילא. אם בכל זאת הם עומדים בפיתוי ובוחרים ללכת על ציר יפו ההיסטורי, עליהם לצעוד רגלית לאורך מעבר להולכי רגל, כשמשמאלם כביש ראשי ומימינם חומת העיר העתיקה, חוויה המקנה תחושה של צעידה בתלם, בלי אפשרות לסטות ימינה או שמאלה. בשלב מסוים מתעקל המעבר ומסתיים ברמזור של צומת סואן.
כדי להמשיך לרחוב יפו עליהם להמתין בסבלנות עד שהאור ייתחלף – המתנה האורכת זמן רב, והמלווה לעתים קרובות במארבי משטרה בעברו השני של הכביש למי שאיבדו את סבלנותם. לאחר מכן יש לפנות שמאלה ולחצות כביש נוסף. אז מגיעים לחלק של רחוב יפו שעדיין קיים. מסכת ההתעללות שחוֹוֶה רחוב יפו שעדיין לא נהרס – לא תיסקר במאמר זה.
גם את רחוב הנביאים, כמו את רחוב יפו, קטע בעבר הגבול, וממש כמוהו עובר בו תוואי הכביש הראשי החדש במקום שבו עבר הגבול, ומנציח את הקיטוע. קטע רחוב הנביאים בצידו המערבי של הכביש עובר בשכונת מוסררה היהודית, ואילו הקטע שבצידו המזרחי – עובר בשכונה ערבית. כל צידו הדרומי של קטע זה נהרס, בימים שבו שימש שטח הפקר. הרחוב נשאר למעשה מחושף בצידו הדרומי עד עצם היום הזה. גם כאן ייחסך מן הקוראים סיפור ההתעללות הממושכת של הרשויות בחלקו המערבי של רחוב הנביאים.
הכביש הראשי, העובר בתוואי הגבול הישן, ולמעשה מנציח את קטיעת שני הרחובות הנזכרים, הוא לא אחר מאשר הכביש המחבר את חברון עם רמאללה. דבר זה נעשה בו בזמן תוך כדי הסטת תוואי הרכבת המחברת בין ירושלים לתל אביב מדרכו הטבעית – דרך מעלה בית חורון, כדי שלא יחצה "אדמה פלשתינית". והנה הרשויות שלנו דאגו במו ידיהן להעביר את תוואי הכביש הראשי, אשר מחבר את שתי הערים הפלשתיניות הגדולות, דרך הנקודה הרגישה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
במפה ניתן לזהות את הנקודות הבאות: 1. קטיעת רחוב יפו נקטע על-ידי כביש ראשי; 2. דרך להולכי רגל היוצאת משער יפו, מתעקלת ומסתיימת באופן סתמי. 3. קטיעת רחוב הנביאים. 4. מנהרה בכביש חברון-רמאללה; 5. מדרחוב ממילא.
הסיבות האנתרופולוגיות לכך שירושלים מחולקת גם היום, 42 שנים אחרי, הן רבות, אך מדוע הרצף בין שני חלקי העיר נקטע באופן מלאכותי במו ידיהן של רשויות התכנון ובאמצעים פשוטים למדי? מדוע הנציחו הרשויות בישראל את הגבול שכל כך רצינו למחוק? כיצד הגענו לכך שמעבר לסיבות האנתרופולוגיות לחלוקת העיר, הביאו רשויות התכנון, שמטרתן המוצהרת היא סיפוח ואיחוד באמצעים טכניים פשוטים, דווקא להעמקת הצלקת?
לכאורה, יש סיבה טכנית פשוטה לאופי התוואי של הכבישים שנסללו: תוואי הגבול הישן ושטחי ההפקר יצרו שטח מחושף, והיה קל יחסית לסלול כבישים בתוואי הגבול לשעבר מבלי להתמודד עם מבנים קיימים. אולם ליצירת הקיטוע סיבות נוספות.
שכונת ממילא, אשר שכנה לאורך החומה החל משער יפו, זכתה לאחר שחרור ירושלים לטיפול מיוחד. הוקמה חברה ממשלתית לצורך שיקום השכונה, ולשם כך נבחר למתחם אדריכל בעל שם. במילים אחרות, במקום לאפשר לשכונה להשתקם באופן אורגני, על-ידי יזמים פרטיים רבים ובשיתוף עם דיירי השכונה, הוחלט על פינוי בכפייה של התושבים, הריסת מרבית המבנים, בכללם מבנים היסטוריים, ובניית שכונה חדשה לחלוטין. אותן רשויות הדורשות מיזמים להקפיד על קוצו של יו"ד בשימור מבנים, מילאו את תפקיד הבולדוזר ורמסו ברגל גסה ובלי למצמץ מתחם היסטורי שלם.
האם ניתן לזהות כאן תפיסה של העיר העתיקה כמונומנט השייך לעבר – מעין תפאורת רקע לזירת ההתרחשות העכשוית? האם נדמה כאילו היא נמצאת שם כדי "לראותה בלבד". נראה שכן, יש נטייה להרחיק את הבנייה מסביבות העיר העתיקה או לאפשר בנייה באופן שישאיר זויות ראייה – כאילו המקום אינו אמור להיות מקום חי ונושם אלא מצֵבה קפואה.
כל אלה יוצרים את אופיה של ירושלים כעיר עם הפסקה, או יותר נכון הפסקות. הדבר נכון גם במימד הזמן וגם במימדי המקום. אילו ניתן היה לחבר אותה יחדיו, אולי היינו מקבלים עיר שנעים יותר לחיות בה ולחוות אותה.
|
|
|
אסף בן דור עוסק באדריכלות ופובליציסט באתר "הקפיטליסט היומי".
|
|
| תאריך:
|
16/05/2009
|
|
|
עודכן:
|
16/05/2009
|
|
אסף בן דור
|
|
|
מדינה היא מן חברת אחזקות רבת זרועות ושלוחות, אפשר להתייחס אליה כאל עסק מאקרו כלכלי ולנהל אותה בהתאם ואפילו להרוויח באמצעותה רווחים נאים. היא בעצם קונגלומרט בעירבון מוגבל בבעלות בעלי מניות, שבפשיטת רגל המפסידים היחידים הם רק אותם בעלי מניות, במצב כזה היא ממילא נזקקת להלוואות והביטחונות תמורתם הם נכסיה הציבוריים והפרטיים, הנוכחיים והעתידיים. נשמע אוטופי? לא בהכרח. הכול עניין של נקודת מבט זווית ראיה והגדרות. אבל זה גם מאפשר פתרונות רבים לבעיות.
|
|
|
|
|
חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הציגה בפני השופט גולדברג את הקשיים העצומים ואת המכשלות שיקשו או אפילו לא יאפשרו כלל את מימוש ההמלצות הגורפות שהגישה ועדת גולדברג לממשלה; ההערה המעניינת ואולי החשובה ביותר במכתבו של היועץ המשפטי לממשלה, טמונה בהצעתו למתווה חלופי של הסדר מתאים לפתרון הבעיה. בין היתר מציע היועץ כי המנגנון שיוביל לסיום הסכסוך הקרקעי בנגב ייקבע בחקיקה - ללא צורך בקיומו של מעין הליך שיפוטי פרטני על-ידי תובע זכות קניין בקרקע. מנימוקי היועץ המשפטי לממשלה, נראה כי גם הוא סבור שהמלצות הוועדה כלל אינן ישימות.
|
|
|
|
|
ערב מלחמת השחרור נאמד מספרם של הבדואים בדרום הארץ בכ-60,000 נפש. עם תום המלחמה התפזרו רובם לדרום הר חברון, לסיני או לדרום ירדן. בשנת 1949 מנו הבדואים בדרום כ-13,000 נפש בלבד. בשנים הראשונות להקמת המדינה, היו קברניטיה טרודים בבעיות ביטחון, בענייני קיבוץ גלויות ובבניית כלים למדינה חדשה. אולי מן הטעם הזה לא היה לקברניטים באותם ימים זמן לחשוב או להתייחס לקבוצה זניחה של נודדים במרחבי הנגב, שממילא רוכזו באזור שנקרא אזור ה"סייג".
|
|
|
|
|
קיימת אפשרות כי נתניהו ואובמה צועדים במסלולים שונים ומכאן אפשר כי יהיו אלו מסלולי התנגשות. מחד נמצא נשיא אמריקני אשר ביצע פניית פרסה במדיניות האמריקנית בניגוד לדרכו של ממשל בוש לפניו. אובמה אוחז כיום בתזה של מתנגדי, אמור אף שוטמי ישראל בממשל האמריקני, הגורסת כי לא מדינות ערב והפלשתינים הם המכשול לשלום. לגבי דידם, ישראל הינה המכשול לחיבוקי נפט עם העולם הערבי ועל ארצות הברית, מתוך ראייה צרה של האינטרסים שלה בלבד והכרתה כי אפשר והינה בנחיתות אסטרטגית למול עולם המזרח, היא החפצה ביישוב הסכסוך בינה לבין העולם האיסלאמי, תוך שמשלימה עם קיום מדינת ישראל לעת הזו. אפשר כי בעתיד יידרש, לגישתה, פתרון מדינת כל אזרחיה בשטח שממערב לירדן דהיינו, שתי מדינות לעם אחד, הפלשתיני והפלשתיני.
|
|
|
|
|
בסאגת אישור התקציב ועסקת החבילה ביום שלישי התבלט הויכוח הקולני בין הרמטכ"ל גבי אשכנזי לראש הממשלה בנימין נתניהו. פורסם/הודלף שאשכנזי קרא לעבר ראש הממשלה, "אנשי הקבע אינם עובדי קבלן". האם ניתן להבין מכך שלגבי אשכנזי אין השגות לגבי התנאים שבהם עובדי הקבלן עובדים בישראל? אם כך, נראה שאשכנזי מבין את מה שבבלס מרגיש, גם כשהוא נמצא מהצד השני של אותו קו דק.
|
|
|
|
|
