פרשת "בהעלותך", המכילה 136 פסוקים [וסימנך: מהלל אל] כוללת מגוון נושאים ובתוכם חמש מצוות המתייחסות בעיקר למצוות "פסח שני" שיחול "בחודש השני [אייר] בארבעה עשר לחודש" למי שהיה בחזקת "טמא לנפש" או שהיה "בדרך רחוקה". זמן קריאתה יחול תדיר לאחר "חג השבועות", זמן מתן תורתנו. מ"סמיכות זמנים" אלה ניתן ללמוד על הקשר ההדוק בין "ההתעלות הרוחנית" של כלל ישראל בעצם קבלת התורה ובין החובה הנעימה שחלה על כל יהודי באשר הוא לשמור ולקיים "הלכה למעשה" את הצווי האלוהי הנצחי "בהעלותך את הנרות", קרי: לעלות ולהתעלות בלימוד התורה, בקיום מצוותיה וביישומם המעשי של ערכיה ומידותיה הטרומיות. וכבר שלמה המלך, החכם מכל אדם לימדנו על הקשר אשר בין "אור הנר" ובין "מצוות תורה" בקובעו: "כי נר מצווה ותורה אור" [משלי ו', כ"ג]. ובמיוחד, לאחר שהמוסר האדיר בעולם [הקב"ה] מסר את המסורה [תורה] לעם המסור ביותר [ישראל] שתמיד מוכן למסור את נפשו עליה במסירות שאין למעלה הימנה.
תחילתה של פרשת השבוע "בהעלותך" משמשת כחתימה לסיפור הקמת המשכן במדבר והקדשתו וביחידת הפסוקים הראשונה [ח', א'-ד'] התורה חוזרת על הציווי שניתן לאהרון "לטפל" בכל מה שקשור להדלקת הנרות שבמנורה כעדותה של התורה: "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרון ואמרת אליו: בהעלותך את הנרות...".
בהסתמך על המדרש, רש"י בפרשנותו לפסוק ב' מקשה: "למה נסמכה "פרשת המנורה" (בתחילת פרשת בהעלותך) ל"פרשת הנשיאים" (בסוף פרשת נשא)?! ועל אתר, רש"י מתרץ ומסביר את "סמיכות הפרשיות" כדלקמן: "לפי, שכשראה אהרון (את) חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עימהם, לא הוא ולא שבטו". אמר לו הקב"ה: "חייך! [אני נשבע בחייך] שלך, גדולה משלהם. (והיאך?) - שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".
מקריאה ראשונית של פשט הפסוקים אנו למדים שאהרון "נפגע" מזה שלא הוא (באופן פרטי) ולא שבטו (שבט לוי) יוצגו כדבעי בהקרבת "קרבנות הנשיאים". אהרון "נתקנא" בקבוצת הנשיאים והוא, כביכול, לא שבע נחת מ"הצלחתם" של אחרים והוא ביטא זאת בצורה מביכה של "רגישות יתר", קנאה וצרות עין.
ונשאלת השאלה: האומנם ניתן לחשוב כך על אהרון "הכוהן הגדול" שהיה אחת מן הדמויות המקראיות הגדולות והחשובות ביותר בתולדות העם היהודי? הייתכן שמי ששימש כאוטוריטה והסמכות הרוחנית העליונה "והיה שקול למשה רבנו" [בראשית רבה א', ט"ו] יהא אפילו בגדר חשוד בדפוס התנהגות שלילי שמתבטא בקנאה ובחלישות הדעת?! והרי אנו מדברים על מי שזכה לשמש ולשרת בקודש כנבחרו המועדף של הקב"ה לכלל עם ישראל ונכנס "בגדול" לפנתיאון השמות הנצחי של העם היהודי לדורותיו.
ונראה לנו לקבוע בצורה חד-משמעית ובאופן הנחרץ ביותר: לא ולא! חלילה וחס! אפילו לא יעלה על הדעת לייחס ולחשוד באהרון הכוהן באופן אשר כזה. ואדרבה! ההפך, הוא הנכון! אומנם חלישות דעתו של אהרון הייתה "הבעת קנאה", אולם לא בהיבט השלילי שבה, ובוודאי שלא בהיבט של צרות עין חסרת ושלוחת רסן. לא הייתה זו קנאה שלילית אלא, הייתה זו קנאה חיובית! וזאת, עקב רגישותו העצומה של אהרון לזכותו, לרווחתו ולכבודו של הזולת בלבד, בבחינת: "קנאת סופרים תרבה חוכמה". קנאה מעין זו, הובילה את אהרון, כמו גם כל אדם בישראל לצמיחה ולשיפור עמדות לימודיות חינוכיות ערכיות. קנאה מעין זו מובילה להתעלות ולכמיהה עצומה להיות דבק בהקב"ה וכו'. התנהגותו של אהרון הכוהן נבעה אך ורק מתוך אהבתו העצומה וחיבתו שלא ידעה גבולות כלפי האחר, כלפי אותו חלק מעם ישראל, קרי: שבט לוי, שלא הייתה לו הזכות להקריב ולהודות להקב"ה על החסדים, הנפלאות והנסים העצומים שעשה לעם ישראל בצאתו ממצרים. זאת ועוד. התנהגותו ההירואית והמיוחדת של אהרון "היכתה שורשים" בעם ישראל ושימשה במשך מאות ואלפי שנים "מודל לחיקוי" והילל הזקן שחי בשלהי הבית השני והיה ידוע כאחד מן "הזוגות" שהעבירו את "שושלת קבלת התורה", ביטא זאת בצחות לשון וקבע לשעתו ולדורות [אבות א', י"ב]: "הוי מתלמידיו של אהרון הכוהן, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
