הכעס מוצדק - הפנו אותו אל השלטון

כמו רבים אחרים, אני סבורה כי התחקיר אשר ביצע מיקי רוזנטל, היה מעולה, גם אם תתגלנה בו בעתיד עובדות מסוימות מוטעות.

בניגוד לרוב התגובות אשר מופנות דווקא אל משפחות ההון, יש לבוא בטענות קשות אל השלטון המאפשר זאת, וזהו נושא החוצה מפלגות, ובאם היה במדינת ישראל שלטון ראוי חזק ומושל, לא היה סיכוי למשפחות ההון ליהנות מן ההטבות המופלגות להן הן זוכות, ומשפחת עופר אינה היחידה.

הדוגמה הבולטת ביותר לעובדה זו, הייתה בהשוואה אשר הראתה את מפעלו של עופר בהולנד, עומד בכל הקריטריונים של ממשלת הולנד (מדינה מערבית מפותחת) ומציית אחת לאחת לדרישותיה האקולוגיות, ביודעו היטב כי הולנד אינה ישראל, ומפעלו ייסגר מיידית באם לא ינקוט בצעדים הדרושים.

לעומת זאת, ישראל, היכולה להתגאות באקולוגיה של העולם השלישי, כלל לא אוכפת את החוקים הקיימים בה ואנשי ההון למיניהם יכולים בהשקט ובבטחה ל"צפצף" על דרישות החוק בנושאים אלה כמו באחרים.

על כן, לדעתי, לחולשתו המתמשכת של השלטון והממשל בישראל, יש מקום מרכזי ביכולתן של משפחות ההון לפעול כרצונן, ואכן זהו פרצופה של ישראל, לצערנו.

עלינו, האזרחים, לנקוט בכל דרך חוקית, נגד חולשתם המתמשכת של אלה הקרויים בפינו "ההנהגה", שהם כמעט ללא יוצא מן הכלל, אנשים אשר אינם מסוגלים לעמוד אל מול הלחצים של משפחות ההון, כולל פקידי הממשל הבונים את עתידם הכלכלי במחשבה להצטרף בסופו של יום לאלה, המרכזים את מירב הכוח הכלכלי במדינה. וכאשר מדינה מונהגת על-ידי אינטרסים אישיים וממשל חלש שאינו מסוגל לאכוף חוקים - זוהי התוצאה המתקבלת.

הרשות המבצעת בישראל אינה יודעת למשול, והאיום הגדול ביותר של ראשי ממשלתנו על סוררים למיניהם, הוא איום בהתפטרות של אנשי קואליציה אשר אינם סרים לרצונו של העומד בראשות הממשלה.

מעבר לזה, קשה לומר כי ראינו אי-פעם את המשרד לאיכות הסביבה סוגר ביד נחושה ובוטחת מפעלים מזהמים ופורעי חוק אשר להם כוח כלכלי, מכל סוג שהוא, ובאופק, לא נראה השינוי המיוחל.