בין קבע לארעי ובין אמונה לחכמה

שבעה ימים של סוכות אדם יוצא מדירת קבע שלו ויושב בדירת ארעי. הוא מייפה אותה בנויי סוכה שיש בהם קדושה מפני שסכת מצווה מתנאה על ידם. הוא מביא את הנאים ואת היקרים בכלים שבבית כל ימות השנה שלו ומקשט בהם את סוכת שבעת הימים. כלי הבית הם נשמת הבית. סוכת שבעת הימים שהניחו בה כלים נאים היא גוף ארעי לנשמת הקבע של בית האדם. הוא מתקן אותה שתהא ראויה לקבל פני השושבינים, האורחים, האושפיזין העילאין אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד, אבות ראשית האומה, שלא עזבו אותה בימי הארעי הארוכים בנכר, והוא מברך עליה לישב בסוכה, ולישב הוא מעין תדורו.

איני יודע על שום קבע שזוכה לחג נאה כפי שזוכה לו הארעי. אין בנמצא כל קבע שעמודיו בזלת וגגו רעפים שאין מטר היכול להם, שמברכים עליו ממעמקי אשר קדשנו ומששונו של שהחיינו כפי שמברכים על הסוכה שאי-אפשר אפילו להישען על כתליה ושסכך שאין הגשם דולף דרכו אינו כשר.

חכמי ישראל, הם ותלמידיהם וקהל ישראל בכל מקום שהיו עימהם, בנו במשנה ובתלמוד ובמדרשים ובהלכות של ראשונים ואחרונים וחכמי עידן שלנו בניין קבע מפואר של מצוות ומנהגים משובבי נפש לסוכת הארעי שלנו החוששת אפילו מרוח מצויה, והנה היא לא מטה ליפול אפילו ברוח שאינה מצויה, זו שבאה למרות שמה ולמורת שמה, יותר מדי. שבח אני להם לחכמים ולכל מי שנלווה עליהם שלמדנו מהם כי יש בו בארעי, בכל הזמנים ובכל המקומות, קבע שאינו תם, והקבע, בכל עידן ובכל אתר, הוא יותר ארעי מן הארעי, והארעי עיקר, ואיך נתקיים בו בלא ברכה מעתירה.

חגו של העראי השברירי, הנשען על כתלים של בינתיים, והתלוש ההולך ומשתברר ואין לו קיום אלא לשעה סוכך עליו, הוא חג האמונה. זה טיבה. היא מתקיימת בין ספק כתלים, היא מבטת מבעד לסבך הסכך בכוכבים הרועים בשמים, ושם היא דרה. חגים הרבה יש לחוכמה החותרת לדעת הכל ובכל שהיא יודעת היא דרה, אבל חג שבעת ימים כחגו של הארעי שהרוח נושבת בדופנותיו והכוכבים תלויים מעליו, כל ימי חגיה של החוכמה אינם שקולים כנגדו ואך שמח מי שזכה.