נאום מאכזב של נתניהו באו"ם

חוגים בימין שהתפעלו מ"נאומו הגדול" של נתניהו באו"ם נהגו כשוטה הצוחק עם כולם ואינו מבין שהבדיחה היא עליו. אהבו את המליצה "היהודים אינם כובשים, זו ארץ אבותינו", והתעלמו מהקטע המרכזי הזה:

"ב-2005, מתוך תקווה לקדם שלום, נסוגה ישראל... פרקה 21 התנחלויות ועקרה משורש למעלה מ-8,000 ישראלים. לא השגנו שלום".
דוח גולדסטון הוא מבחן חד לכל הממשלות: האם תעמדו עם ישראל או... עם הטרוריסטים.
עלינו לדעת את התשובה על השאלה הזאת עכשיו. עכשיו, ולא לאחר זמן. מפני שאם ישראל תידרש שוב לקחת עוד סיכונים למען השלום, עלינו לדעת היום שאתם תעמדו איתנו מחר. רק אם נהיה בטוחים שנוכל להגן על עצמנו, נוכל לקחת סיכונים נוספים למען השלום..."

בישיבת הממשלה חזר נתניהו על הדברים מבשרי הרעות האלה, הלוקים גם בכשל לוגי.

נתניהו ביצע כאן סלטו מורטלה, הבליע בקפיצה אחת כמה וכמה קביעות נועזות:

הוא קשר בין "קידום השלום" לפירוק התנחלויות ועקירת מתנחלים - הוא הניח שישראל תחת הנהגתו תיקח "סיכונים נוספים למען השלום", כלומר תפרק עוד התנחלויות ו"תעקור משורש" עוד מתנחלים; הוא צפה שגם העקירה הזאת, כמו קודמתה בעזה, תהפוך את השטח המפונה למדינת טרור שתמטיר טילים על תל אביב; הוא הבטיח שבתגובה ישראל תצא ל"עופרת יצוקה ב'", עם הרס וקטל שיולידו דוח גולדסטון ב'; והוא התנבא שגם בדוח הזה ישראל תושב על ספסל הנאשמים.

ולכן מבקש נתניהו לדעת "עכשיו" ו"היום" - לפני העקירה הבאה, האם תיענש ישראל על גולדסטון א'. שאם כן, ישראל תוכל לחסוך לעצמה גולדסטון ב' רק על-ידי הימנעות מכל נסיגה ועקירה בעתיד. כי רק אז - טילים לא ייפלו, מלחמה לא תהיה והיא לא תואשם בפשעי מלחמה.

יש בטיעון הזה סתירה פנימית, כי איך הסיכון שאתה לוקח הוא "למען השלום", אם הנחתך היא שהוא מביא למלחמה? ויש בו פגיעה לאומית קשה, מפני שאם הארץ הזאת אכן שלך, מאבותיך, איך אתה מוכר אותה תמורת "תקווה לקדם שלום" שמחירה הרס וגירוש מאותה "ארץ אבות"?

אם כן, "למה צחק הימין" - במקום לבכות, שכך מתבטא ראש "המחנה הלאומי" בפורום האומות? הימין מתנחם, שזה רק תרגיל, רק התחכמות. בכלל, היהודים אוהבים פלפולים הנוגדים את פשוטם של הדברים ושוכחים, שבכל ההיסטוריה שלהם האשליות האלה עלו להם ביוקר. הכתובת על הקיר היא תמיד חד-משמעית, ובעוד אנחנו מחפשים כוונות נסתרות, הפורענויות מגיעות ככתבן וכלשונן.

הקשר שיצר נתניהו בנאומו בין משאלתו מן האו"ם להימנע מלהלקות את ישראל על דוח גולדסטון לבין מהדורה נוספת של נסיגה וגירוש, אינו רק מקומם מבחינה יהודית, לאומית וציונית. ההיסחפות זו אחר הרטוריקה כמעט שכבר הולידה תוצאה ממאירה בפועל ממש: ממשל אובמה הזדרז לגלות את נקודת התורפה ולחץ על אבו מאזן ועל ארצות ערב ה"מתונות" להסכים לדחייה של חצי שנה בניגוח ישראל בגין דוח גולדסטון, כשהתמורה הישראלית כבר מובלעת בנאום נתניהו: מהדורה נוספת של נסיגה ועקירה.

וכאן בא החמאס, שאותו לא משתפים, וקילקל להם את המשחק. הוא לא איפשר לחוסיין אובמה ולמחמוד עבאס לנצל את דחיית המיצוי של דוח גולדסטון, הקלה זמנית לישראל בסך-הכל, כדי לתפוס את נתניהו במילותיו בנאומו "הגדול". חמאס הסית וקומם נגד אבו מאזן את כל העולם הערבי, הוא הוקע כבוגד, הותקף אפילו על-ידי הפת"ח שהוא עומד בראשו. סוכלה העסקה "גולדסטון תמורת ההתנחלות", או "עופרת יצוקה תמורת יו"ש", שהשתמעה מתוך נאומו של נתניהו, גם אם לא התכוון לכך.

וכך החמאס, הוא ולא אחר, הציל אותנו מעצמנו. ולא בפעם הראשונה.