ויכוחים רבים בתקשורת על פסק הדין של לשון הרע שנפסק נגד
אילנה דיין, ועניינם הוא האם זו חוכמה לאחר מעשה, והאם בפסק דין זה אין משום סירוס עיתונות חוקרת. יש לקרוא את פסק הדין, ולא את מביעי הדעות עליו, כדי להתרשם מהמקור: בפסק הדין מובא ניתוח מפורט של הכתבה והעיוותים שהיו בה, ללא קשר לזיכוי הפלילי, ומתוך מתיחת גבול ברור בין דיווח אמת ובין סילוף האמת.
כותב עידו באום במאמרו
"נועם סולברג, עורך ראשי. עובדה" (דה-מרקר, 13.12.2009): "פסק הדין של עובדה מחליש את כח התקשורת לבצע תחקירים", ומוסיף "פסק הדין הוא שיעור בעריכה עיתונאית, לפי שיטת סולברג. הציון לדיין: נכשלה. הבעיה: הקביעות של סולברג מאיימות לשתק את העיתונות החוקרת במיוחד בכל הקשור לנושאים בעלי חשיבות ציבורית, כגון שחיתות ציבורית".
טעות חמורה. תחקיר צריך להבדיל בין עובדות לבין הבעת דעה על העובדות, והבעת דעה אינה רק במילים אלא גם באופן הצגת הדברים, הקשרים ואפילו סגנון ושפת גוף.
תוכניתה של אילנה דיין "מצטיינת" מזה שנים בהצגה מעוותת של תחקירים, תוך שימוש בטכניקות שנועדו להטביע בראשו של הצופה את דעתה של אילנה דיין, ולאו-דווקא את העובדות.
כשתוכנית תחקירים מציגה כתב האשמה כה חמור כבמקרה של סרן ר', עליה להיזהר כפל-כפליים בהפרדה בין עובדות ובין דעות, גם אם הדעות מובעות בצורה משתמעת.
כותב עידו באום: "בחינת הכתבה של אילנה דיין לא יכולה להיעשות אל מול הזיכוי המלא בדיעבד של סרן ר' במשפטו הצבאי, אלא מול המידע שיכול היה עיתונאי סביר וזהיר לקבל ולהעריך במועד פרסום הכתבה. הטעות של סולברג בעייתית עוד יותר: בחינת המציאות לאחר הזיכוי היא 'חוכמה לאחר מעשה'".
תמהני אם עידו באום קרא את פסק הדין, שהרי יש בו ניתוח מפורט, דקה אחרי דקה, של הנראה, הנשמע, הנאמר והכתוביות שבתוכנית עובדה. אין פסק הדין מסתמך על הזיכוי הפלילי, ואין פלא בכך, שהרי אין פסק הדין עוסק בהיבט הפלילי אם היה, אלא בהיבט שונה לחלוטין של לשון הרע.
להלן שלושה ציטוטים קצרים מ
פסק הדין המפורט של השופט סולברג, ההדגשות שלי:
מסעיף 142: "עם זאת, וכאן עיקר, בכמה וכמה מן העניינים העקרוניים, המרכזיים והמהותיים בכתבה,
הוצגו עובדות האירוע בדרך שנטתה מן האמת, והביאה אל תודעתו של הצופה רשמים, עובדות ומסקנות שאינן אמת, ואשר יצרו בעיני רוחם של הצופים תדמית שלילית על התובע. הגנת אמת הפרסום לא תחול על אֵלו".
מסעיף 153: "עיקרו של דבר, השמטת המידע כי החיילים שיקרו על-מנת להפליל את התובע, או לכל הפחות כי זו טענתו של התובע,
גורעת גריעה ניכרת מאמיתות הפרסום".
מסעיף 156: "הכתבה דנן התיימרה להעמיד בפני הצופה חומרים אותנטיים, צילומים 'מהשטח', כמות שהם. כך הרי נאמר לצופה בתחילת הדרך, במבוא למִשדר, כי יוצגו ה'תמונות הקולות והמסמכים, שצה"ל סירב לשחרר והגיעו אלינו רק בשעות האחרונות', וכי 'כך זה נשמע בזמן אמת, ברשת הקשר הצה"לית'. גם הכתובית 'בלעדי, רשת הקשר במוצב' ודומותיה, שהופיעו בכתבה תדיר, הוסיפו להבנה כי החומר מוגש לצופה כפי שהוא, כדי שיראה וישפוט, וכי עריכה נעשתה רק במידת ההכרח. היומרה הזו הטילה על הנתבעות חובה כפולה ומכופלת שלא לסטות מן האמת, שלא לחטוא בהוצאת דברים מהקשרם, שלא להעביר מסר שאינו מדויק, שלא להחסיר מידע חשוב.
מידת האֵמון שנתן הצופה בכתבה ובאילנה דיין, לאור ההבטחה כי יוגשו לו חומרים אותנטיים, הייתה מוגברת. אך זוֹ הכזיבה".
לא אוסיף מילים אלא אביא מאמר שכתבתי בנושא לפני כשנתיים וחצי (30.5.2007) באתר זה. הוא מראה כי אצל אילנה דיין אין חדש, מה שהיה הוא שיהיה. רק שעכשיו גם בית המשפט אמר את דברו. להלן המאמר:
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
