סֵרוּב, פירושו - מֵאוּן, אִי הסכמה, אִי הֵעָנוּת. הסיבות לסירוב מסיטות את הדיון אל יער סבוך מחילות נפתלות של פלפולים ופרשנויות שמוצאן היחיד הוא ביטולן של כל הסיבות מכל וכל, וחזרה אל המילה עצמה שפירושה כאמור הוא: אִי הסכמה. אין נפקא מינא אם הסירוב בא מימין או משמאל, מלמעלה או מלמטה, אם מגונה הוא ואם ברוּ. המצדדים והמתנגדים כאחד, חייבים לקבל עליהם את העובדה שהסירוב אינו אלא סירוב. נקודה.
צבא ההגנה לישראל הינו זרוע שלטונית הכפופה להוראות ממשלת ישראל. בין כל יתר סמכויותיה, ה
ממשלה מוסמכת להורות לצבא לכבוש שטחי אויב, לסגת מהם, להילחם במתנגדיה מבחוץ ומבפנים, להשתלט על מתקנים, לדכא הפגנות, להחריב ישובים, להחרים רכוש, לבצע מעצרים, לעצור את התנועה, לסגור בתי-כנסת ומקוואות, לפוצץ מערכות עיתונים, להשמיד תחנות רדיו וטלוויזיה, לבטל את האוניברסיטאות, להפיץ לכל הרוחות את תלמידי הישיבות, לפתוח דוכן פלאפל (כשר!) וללמד את חייליה סנדלרות. זוהי מהותה של דמוקרטיה.
כל אלה מותנים כמובן ברצונו של הריבון/ העם, באמצעות נבחריו בכנסת המאשרת את החלטות הממשלה להורות לצבאה את כל הנ"ל. החלטות ממשלה בניגוד לרצונו של הריבון יכולות להיות חוקיות וחוקתיות במדינה דמוקרטית, אלא שאז נבקע בקע דמוקרטי לחלוטין, שבו הריבון יכול להכריז על מרי אזרחי במטרה לשנות את מדיניות הממשלה ואף להחליפה באחרת. המרי הזה יכול כבר לכלול הפגנות ומחאות מכל הסוגים ובכללן סרבנויות למיניהן עם הנכונות לתת עליהן את הדין.
ביום בו החלו לתת סימנים בסרבנות, לפרק אותה לגורמים, לתמוך ולברך רסיסים כאלה, להתנגד ולגנות שברים אחרים - נעקרה הסרבנות ממשמעותה המקורית. בכך היא נפרצה לכל השדים והרוחות בתירוצים שונים ומשונים ופרשנויות מלומדות ומטומטמות, המוצדקים בעיני המצדיקים מכל העברים עד לאוקסימורון המטופש: "סרבנות מתוך נאמנות". מעתה, ניתן להפוך כל אי-הסכמה להסכמה, אפשר כבר לשלול את החיוב ולחייב את השלילה וכל האסור שרוי ומותר. האחריות לאנרכיה הזאת מוטלת על כתפי סודקי הסדק הראשון ועליהם בלבד. למן אותו הרגע בו הוסיפו למילה "לא!" את המילה "אבל" - נבראה לכל האפשרות של "כֵּן" במלוא משמעותו.
מדינת-ישראל נשענת על צבאה ובלעדיו אין לה קיום, וכן, הצבא הוא העם משום שאזרחי המדינה הנאמנים הם גייסותיו. אלו הן שתי אקסיומות שאין להרהר אחריהן! פגיעה בצבא הינה פגיעה בעם ולהפך! סירוב של אזרח למלא חובתו לשרת בצבא או סירובו של חייל בצבא למלא אחר הוראות מפקדיו, הן מתכון בטוח להתפרקות עם ישראל מארץ-ישראל. אבל, אם שר הביטחון מרשה לעצמו לזמן אליו את כבוד הרב אליעזר מלמד ל"שימוע" - אף על-פי שלא יצאה ממנו הנחיה כלשהי לתלמידיו לסרב פקודה - חובה עליו לזמן את כל עשרות הפרופסורים התומכים בסרבנות ובסרבנים ל"שימוע" נגדי. ואם המדינה מנתקת פטמותיה מישיבת "הר ברכה", מוטלת עליה חובה קדושה להרעיב את כל האוניברסיטאות. האיזון הזה יקום ויהיה בין בתמיכת ממשלת-ישראל ובין בהתנגדותה. טבע האדם, כידוע, מכריע מעצמות אדירות!
