החילונים והמתיוונים

• הרב מאיר טויבר

החילוניות אינה תהליך דומה להתייונות. לפחות לא מצדדיה הפנימיים.

הנטייה המרכזית שהנחתה את הקבוצות המתייוונות בארץ ישראל בתקופת השלטון ההלניסטי, הייתה בראש בראשונה הרצון "להשתלב" במרחב הקוסמופוליטי, התרבותי והחברתי של הממלכה המערבית שכבשה בתנופה את החלק הזה של העולם. בהיותם כאלו הייתה מגמתם העיקרית לביטול הזהות המיחדת את העם היהודי, כעם בעל זהות ושורש עצמאי.

לעומת זאת בראשיתה של הציונות היווה חג החנוכה דגל מובהק ומשמעותי לגיבוש לאומי, ומקור מוטיבציה למלחמת שחרור והגדרה עצמית של עם היושב בציון המקים לעצמו ממלכה שאינה תלויה בזרים. ילדי ישראל, ודווקא אלו שלא התחנכו על ברכי הדת המסורתית למדו בגן את שירי הגבורה של ה"מכבי הגיבור" שדגלו רם והוא מנצח את הזרים הכובשים. האתוס הציוני נבנה על מלחמת השחרור הקדומה כשהוא מתעלם מהיותה מלחמה דתית מובהקת. גם ילדי הדור השני והדור השלישי של הציונות, גם אלו הרחוקים מקיום הדת, מזדהים ברובם עם לאום היהודי ואף עם ההיסטוריה הישראלית. מעטים הם אלו אשר מייחלים לביטול הזהות היהודית ולהשתלבות מוחלטת במרחב התרבותי והדתי של אומות העולם שליטי התרבות המערבית. גם אלו אשר נראים כמנותקים - כאשר יעמדו בסכנת ביטול הזהות הלאומית, הכבוד הלאומי והקיום הישראלי - יהיו הראשונים להתנדב לעמוד בראש הלוחמים לעצמאות.

מאידך - בצדדיה החיצוניים - ישנה דינאמיקה תרבותית של מושפעות חיצונית מהתרבות השולטת בכיפה. כבר העיר אחד מנשיאי ישראל בעבר על היותה של החברה הישראלית מושפעת מ"תרבות המקדונלד'ס והמותגים האמריקנים בחוצות הערים", ואחד מעורכי העיתונים בעבר כינה באחד ממאמריו את התרבות הישראלית כ"תרבות של קופים". תרבות המקדשת את העכשיוויזם החומרני הנהנתי ודוחה את האידיאליזם הרוחני. מבחינה זו יש דמיון מצער בין תקופות שונות שבהם מהווה תרבות נוצצת, כביכול, מושא לחיקוי ולטשטוש ערכים. כך אירע החל מכניסת ישראל לארץ בימי הכנענים, דרך הפרסים בימי אסתר, ההשפעה היוונית הלניסטית, התרבות הרומאית נוצרית ועד התרבות המערבית השולטת היום.

אמנם חשוב להעיר - בצד הזה של השפעה תרבותית חיצונית זו - אין כמעט קבוצה חברתית בעם ישראל שלא מתמודדת בצורה זו או אחרת בהשפעות אלו, קל לדבר על החילוניות אשר בהחלט מאמצת ביד רחבה את המגיע מעבר לים, אך כל הקבוצות, עד החברה הקרויה חרדית - מושפעת ונתבעת לתת מענה להשפעות אלו.

נר החנוכה מעיד על ניצחון ברור של עמינו על ההתייוונות הפנימית הלאומית ומתוכה צמחה מלכות עצמאית שחוזרת ומופיעה היום בהתגדרותה הייחודית במדינת ישראל המתחדשת. ההשפעה התרבותית ממשיכה להציב אתגרים עד היום הזה - מתי יש לאמץ את "יופיו של יפת באהלי שם" ומתי יש לדחותו, ונדמה כי על כך עדיין לא נתנה התשובה האחרונה ותפילה היא שאור הנרות יוסיף ויאיר בעמנו גם את הטהרה התרבותית המקורית.

• הרב יוסף ישרים

כמובן שקשה לדעת מה היה קורה אם היינו חיים בימי החשמונאים מי היה מתייצב באיזה צד, מי היה מחרף אז את נפשו למות על קדושת העם והארץ החרדים או החילוניים. או במילים אחרות: האם החרדים של פעם לחמו כמו החילוניים של היום או החילוניים של היום לוחמים כמו החרדים של פעם...

אבל ננסה בכל זאת לבחון את תופעת החילוניות היום האם ניתן לקרא לה התייוונות מודרנית או לא?

התשובה היא כן ולא. מצד אחד יש דמיון רב הללו מחללי שבת והללו מחללי שבת. הללו אוכלי מאכלות אסורות והללו אוכלי מאכלות אסורות הללו עוזבי התורה ורומסי קדשי ישראל והללו עוזבי התורה ורומסי קדשי ישראל. הללו צורכי תרבות העמים והללו צורכי תרבות העמים.

אבל נראה שעדיין יש הבדל גדול ומהותי. יש הבדל בין מי שעוזב את התורה ואת העם ברגל זדון, בין אלו היודעים את ריבונם ומתכוונים למרוד בו, ככהנים ואנשי המעמד הגבוה המפנים עורף לתורתם ובמקרים רבים גם לעמם, הבוחרים מרצון בעבודה זרה וגרורותיה, לבין דורנו שהוא דור יתום, דור שהוא בעקבתא דמשיחא. כמו העקב שהוא החלק הנמוך, המגושם והפחות מרגיש שבגוף, כך דורנו ביחס לדורות קדמונים לאחר שנות הגלות החשוכות והארוכות. אנחנו חסרים את עבודת ה' הראויה בהרגשה ומעשה הרצויים וגם בגלוי פנים מלמעלה. ולכן וכבר הגדיר החזו"א ובעקבותיו רבים מפוסקי דורנו את המצב ההלכתי של עוזבי התורה כיום, שזהו זמן שאין "השגחתו ית' גלויה כבזמן שהיו ניסים מצויים, ובת קול משמשת וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראה לעין כל" כ"תינוקות שנשבו", ושהיחס אליהם צריך להיות: "להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת" (יו"ד סי' ב' אות טז').

ויש עוד הבדל מהותי. שלא כמתיוונים שהפרו גם ברית מילה, היום גם אלו שלא שומרי תורה הם לא מפרים את הברית. הברית היא ביטוי לקשר לעם ישראל ולקב"ה. עוזבי התורה היום בד"כ אינם עוזבים את זהותם כיהודים והם אף מוכנים למסור את נפשם על עמם. שמירת מצוות המילה היא מהותית ומראה על הנקודה הפנימית של אלו. דברים מעין אלו מצויים במכתב שכתב האדמו"ר מליובאוויטש "..אודה על האמת, שהכתוב לעיל לא זהו עיקר הגישה שלי... והעיקר הוא אשר מאמין אני בכל איש ואשה הישראלים אשר, בלשון חכמינו ז"ל, הם "מאמינים בני מאמינים", אלא שמפני סבות צדדיות וחיצוניות, כנ"ל, חלק מהם שומרים מצוות לכל פרטיהן, וחלקם - לעת עתה שומרים מצוות בחלקן... במלים אחרות, איני מאמין שיש מבני ובנות ישראל מי שהוא חילוני במובן שמשתמשים בו עתה, כלומר מציאות חילונית, שהרי הוא בן וחלק מגוי קדוש..." (אג"ק כז' י'שצא).

ובאמת ענין זה כבר נידון באריכות באגרתו המפורסמת של הרב קוק, אגרת תקנה', והוא אומר: "...והמינים והכופרים ע"פ רוב איבדו גם את הסגולה הפנימית, ומידה זו נוהגת ברוב הדורות, אבל דור של עקבתא דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי התיקו"ז "טוב מלגאו וביש מלבר" " (טוב מבפנים ורע מבחוץ). כלומר הרע הוא חיצוני יש אבל מבפנים, וזה העיקר, יש טוב אמיתי שגם עכשיו הוא ניכר ובוודאי הוא עוד יצא החוצה ויפעל את פעולתו בשלמות.

• הרב גרשון שחור

בכל שנה כשמתקרב חג החנוכה, אני שואל את עצמי, אם המלחמה ביוונים הייתה היום, מי היו הטובים ומי היו הרעים, האם החילונים של היום הם לא המתייוונים של פעם?.

איני הראשון ששואל שאלה זו, אולם למיטב זכרוני, רובם השאירו את השאלה פתוחה בכדי שכל אחד יענה עליה כדרכו. בשורות הבאות אנסה לתת על שאלה זו מענה.

בכל הדורות, שחיינו בין הגויים, לא היה קיים כלל המושג יהודי חילוני. גם אם הוא היה קיים, זה לא החזיק מעמד זמן רב, התבוללות הייתה רק עניין של זמן. החיים הקשים כיהודי, בשילוב הפיתוי להפוך להיות חלק "מהרגילים", לא השאיר סיכוי לנישואין של יהודי שאינו שומר מצוות ליהודיה. אחת המצוות הראשונות שרצה לפרוק מעליו כל אחד שרצה לעזוב את הקהילה הדתית ואורחות חייה, הייתה החיוב לשאת בן זוג יהודי בלבד.

גם בתקופת היוונים בארץ המצב היה דומה, אותם מתייוונים, ראו ביהדות ובמצוותיה תרבות נחותה יחסית לתרבות יוון הנאורה, לכן הרצון שלהם היה בראש ובראשונה למחוק את הסמלים היהודיים, הן הדתיים והן הלאומיים ולהיות "רגילים".

מאז שקמה מדינת ישראל, נוצר מצב חדש שלא ידענו כמוהו. ישנם יהודים שחשובה להם מאד הזיקה ללאומיות הישראלית, ואפילו חשובה להם הזיקה למסורת, רק שהם אינם מקיימים בפועל את מצוות התורה. יש הקוראים להם "חילוניים אורתודוקסים". מצד אחד הם אינם שומרים מצוות אולם מצד שני אין להם כל ספק מי נחשב היהודי האמיתי, ומה עליו לעשות בכדי להיחשב כדתי. את עצמם הם מתרצים שזה לא מתאים להם.

אם נחזור לזמן החשמונאים, ולהשוואה המתבקשת לזמננו, חייבים לומר שהחילוניים שלנו אינם המתייוונים של פעם. אין להם בעיית זהות, אין להם בעיה עקרונית עם הדת. הם מבינים שנחוצה לנו מדינה יהודית, ולא מדינת כל אזרחיה. הדברים כתובים במגילת העצמאות, וניתן לומר בוודאות שאין שינוי מהותי בעם לגבי תפיסה זו. המתייוונים לעומתם לא רצו כל סממן יהודי, הם בזו לתרבות היהודית, וראו בה דבר מיושן ולא שייך, שעדיף היה שיעלם מן העולם.

אם ישאל השואל, על מה אתה מדבר, אתה לא מציאותי, תראה בתקשורת בבית המשפט או בכל מוסד שלטוני, את הבוז שהם רוכשים לתרבות היהודית?

על כך אני אשיב ע"י ציטוט ממסקנות סקר שנערך השנה, ע"י "המכון הישראלי לדמוקרטיה" (גוף שאינו חשוד על אהבת דתיים והטיית סקרים לכיוון אותו אני רוצה להציג):

"בצד היציבות ברמת השמירה על המסורת אפשר להבחין בכמה שינויים מתונים. ראשית, נרשמה עלייה מתונה בשיעור שומרי המסורת, בצד שחיקה אטית בשיעור החילונים (שאינם שומרים על המסורת), לאורך השנים ובאופן בולט מאז תחילת העשור. עלייה מתונה נרשמה בשיעור המסורתיים מאז תחילת שנות התשעים - שיעורם עלה בממוצע של 12% בהשוואה לשיעורם בשני העשורים הראשונים שנותחו. נכון לשנת 2007, חמישית מן הציבור חילוני, מחציתו מסורתי ושליש ממנו דתי, ובסך הכול כ-80% מן המרואיינים דיווחו על זיקה כלשהי למסורת הדתית".

סקר שכזה מוכיח שהעם שלנו בריא בנפשו, למרות כל הניסיונות להרחיק אותו ממסורת ישראל, ישנה עליה מתמדת, בעיקר של הצעירים, לחזור למסורתיות ולהתקרבות לבורא עולם.

אין להיכנס לשאננות, ישנה עבודה רבה לפנינו, אבל ייאוש ממש לא במקום!!!