האיטי: היום שאחרי

בעקבות ניסיונות הפיכה חמושה, אולץ הנשיא לשעבר, אריסטי, להתפטר מתפקידו בשנת 2004 ולעזוב את המדינה. מאז, הוא שוהה בדרום אפריקה עם משפחתו. בעקבות גירושו, מונתה אז ממשלה זמנית שאמורה הייתה לפקח על קיומן של בחירות דמוקרטיות הוגנות, אלא שבשל מעשי אלימות ו"עיכובים טכניים", יצאו הבוחרים לקלפיות רק ב-2006.

הבחירות הבאות אמורות להתקיים כבר בשנה הבאה, בשנת 2011. לאחר קדנציה של חמש שנים, הנשיא הנוכחי, כך על-פי החוקה, אינו יכול להתמודד לקדנציה שנייה. ואולם, גם הוא יודע, שללא סיוע בינלאומי אמיתי ואפקטיבי, האיטי לא רק שלא תוכל להשתקם מההרס שזרע הטבע באדמתה המקוללת, אלא לעולם לא תוכל לעמוד על רגליים יציבות.

מדינה ששיעור האינפלציה בה הוא 15.5%, שהייצוא שלה מסתכם בכ-490 מיליון דולר בלבד לשנה, היא מדינה נטולת עתיד; מדינה אשר התמ"ג לאדם נאמד בכ-1,300 דולר בלבד - היא מדינה של כלכלה הרוסה. מדינה שעיקר הייבוא שלה מתבסס על מוצרי מזון - היא מדינה שזקוקה לסיוע.

האדמה עדיין רועדת בהאיטי. לא כמו הרעידה הגדולה, אבל עדיין רועדת. הפאניקה, המוות וההרס, מחליפים עתה את בעיות המזון, המים, הביטחון והמחיה. המטרה עכשיו, היא להציל את הקבורים תחת ההריסות. באשר לשאלה כיצד יחיו הניצולים לאחר מכן? ובכן, זה כבר סיפור אחר. נותר רק לקוות שהעולם ירצה לסייע גם בעלילה הסבוכה הזו.

ביקרתי בגבולה של האיטי מספר פעמים, במסגרת מאמציה של ממשלת הרפובליקה הדומיניקאנית להפוך את מעברי הגבול לאזורי תעשיה משגשגים, המיטיבים עם שני העמים. פעמיים בשבוע עוברים שם רבבות תושבים לחלק הגבול המזרחי, במה שמוגדר כ"ימי השוק והסחר". רבים מהרוכלים מהאיטי, מסיימים את יום העבודה, אך מסרבים לחזור. הם חומקים בתחילה אל תוככי הערים, מנסים את מזלם, מאמינים כי השכנה ממזרח תעניק להם תקווה לחיים אחרים. השוטרים הבודדים העובדים במשמר הגבולות הדומיניקאני, מוצאים עצמם חסרי-אונים.

הסיור הראשון שלי בגבול - היה הקשה ביותר. מחופי הקריביים המרהיבים והחול הלבן, הגעתי לגבול נטול גדר אפקטיבית, וכל המפריד בינינו לבין "העולם ההוא", היה נהר קטן המגיע בגובהו לברכיים. מימיו היו חומים בעיקרם. מן העבר השני, אימהות רחצו במים המזוהמים את סמרטוטי הילדים; הקטנים שיחקו עם הבוץ שהיה מסביב. ללא מים, ללא תרופות, ללא קורת גג, חיו שם אלפי תושבים, בשגרה של כאב. רק כמה עשרות מטרים מ"הצד השני".

והנה, כבר שנים זועקת הרפובליקה הדומיניקאנית לסיוע בינלאומי בפתרון המצב בהאיטי. אחרי הכל, היא חוששת גם לעצמה: כיום יש ברפובליקה הדומיניקאנית, בין מיליון לשני מיליון מהגרים מהאיטי. רובם, כמובן - בלתי-חוקיים. איש אינו יכול לאמוד את המספר במדויק. אחוזים גדולים משוטטים ברחובות, כמקבצי נדבות, אחרים מסתתרים בהרי הצפון. ללא שפה, עם תרבות אפריקנית שונה בתכלית, מנסים האיטיאנים להשתלב. וזה לא עובד.

מלבד נדבות זעומות - מדינות האזור טרם נטלו אחריות. כדי להבין את האיטי, יש להבין את עברה. קבוצה של כחצי מיליון עבדים שחורים, שהובאו על-ידי הצרפתים מאפריקה, התמרדו נגד הקולוניה השלטת, והפכו לשליטים על עצמם. ללא קורות דמוקרטיים, ללא עבר של חינוך, היו אלה עבדים, אנשי כפיים, שהפכו לשליטי הארץ, לאדונים של עצמם. דווקא הם, בשנת 1804, היו למדינה השנייה ביבשת אמריקה, שזכתה לעצמאות, אחרי ארה"ב.

אלא שמאז ועד היום, האיטי היא היסטוריה של חוסר יציבות. כבר שנים שאין שם ממשל אפקטיבי, אלא קבוצות חמושות השולטות על שטחים נרחבים. משקיעים זרים פוחדים לבקר שם לאור חטיפות חמושים ודרישות כופר. כרוזים עמוסי תיירים עוגנים בנמלים ובחופים אשר עטופים בקבוצות שמירה פרטיות הממומנות בעיקרן על-ידי גורמים פרטיים. בפועל, אלה 8,000 פעילי השלום של האו"ם, אשר שומרים על הביטחון האזרחי מאז שנת 2004. או לפחות מנסים לשמור.