הסנוביזם הקולינרי, שמאפיין כל כך את מסעדות הגורמה, מותיר הרחק מאחור את אותן מסעדות-פועלים עממיות שעוד נותרו מן העבר ושהן היום מסעדות ביתיות לכל דבר. מטבע הדברים אין אלה האחרונות יכולות להתחרות בפאר החיצוני של מסעדות ה"פנסי" ומושקע בהן המינימום ההכרחי בלבד. הריהוט שלהן כבר ראה ימים טובים יותר ובמקום שף-צמרת מועסק בהן טבח מן השורה, שבמקרה הטוב סיים בית-ספר לבישול אזרחי ובמקרה הגרוע קורס-טבחות צבאי.
בשל עליבותן החיצונית נוהגים מביני העניין ה"פלבאים" להדיר את רגליהם מהן ומי שמאכלס אותן הוא ה"פרולטריון", שידו אינו משגת מימונה של ארוחת-שחיתות, או כזו של "נדמה לי"-מולקולרי, עם הרבה עבודה בעיניים.
המלכה הבלתי-מוכתרת של המסעדות הביתיות היא מסעדת "שרה" הבולגרית של יפו (רחוב יהודה הימית 6). המדובר אומנם בסינדרלה קולינרית לכל דבר, החוגגת כבר 40 שנות-קיום, אבל הראויה בהחלט לשאת בתואר מלכה, למרות דלותה החיצונית והפנימית.
שקידה אוטודידקטית
פאני, אשר על המטבח, היא, אומנם, בשלנית מן הימים ההם, שלא סיימה בית-ספר לשפים, אבל ששמה בכיס הקטן את בישוליהם של רבים מהם. סוד-הצלחתה טמון בשקידה אוטודידקטית, של עשרות שנים, על המטבח הקטן והצנוע שלה, וגם במורשת הקולינרית העשירה שהנחילה לה אמה, שרה, שעל שמה קרויה המסעדה.
כמסעדה בולגרית אותנטית זוכה "שרה" בששת ימי החול של השבוע לתפוסה מלאה. פוקדים אותה בעיקר בני העדה הנאמנים, ששומרים לה אמונים, אבל סועדים בה גם סתם "עמך" מכל התפוצות.
פתחנו במרק-שעועית מהביל, שאין כמוהו לחמם בצהרי יום-חורף קר. בת לווייתי לגמה מרק-כבש עשיר בטעם וניחוחות. התלווה אליהם לחם הבית וממרח-לוטוויניצה - פלפל-אדום כתוש בטעם מתקתק. מן העיקריות בחרנו בכבדי-עוף על האש ואפונים מבושלים, שאין כמו פאני המיטיבה כל כך להכינם. את הכבודה החמימה שטפנו בתה קר ובסודה צוננת.
מן הקינוחים המובחרים הלכנו על מקפא אשורה, העשוי מחיטה וגריסים, ועל קרם-קרמל, שבצידם הוגש קפה טורקי דומיננטי. הטעמים היו לדוגמה והשירות - כמו בבית. התשלום לשניים הסתכם ב-230 שקל, כולל תשר של 15 אחוז על שירות מצוין.
