למלשינים אל תהי תקווה

במקום הזה יש לחדד נקודה אחת. הרבה פעמים, קטגורים יהודים מומרים עיוותו, סילפו וציטטו לא נכון מן התלמוד, כלומר העלילו עלילות-שווא והעידו לשקר. אך זה היה עדיין ההיבט המסוכן פחות, מפני שהוא אינו נורמטיבי. כי כל עוד מדובר בדיבה, יש לפחות אפשרות תיאורטית להפריך אותה ולהזים את העלילה. לעומת זאת, הנזק החמור יותר נגרם דווקא באותם המקרים שבהם המלשינים הביאו מתוך התלמוד אמירות שאכן הופיעו בו, למשל דברים בגנות ישו הנוצרי והאמונה הנוצרית, שבעיני נוצרים נחשבים "חילול הקודש". חשיפת חומר כזה בימים החשוכים והאכזרים ההם היה בה כדי להמיט אסון, ואכן המיטה אסון, על עם ישראל, וככל שהמלשינות הייתה קרובה יותר לאמת, כך הייתה מסוכנת והרסנית יותר.

אינני יודע, מה אמרו העדים הישראלים בברצלונה. לא קשה למצוא בארץ עוולות, קיפוחים, משפטים קדומים, אי-צדק ואפליות מכל צד ולכל צד, וחלק גדול מן הטענות - מוצדק. אבל יש בארץ גם אור גדול, חברה תוססת - וגם מאושרת כפי שמראים הסקרים - ויש חופש ודמוקרטיה, ולמרות מלחמות ומצור בלתי פוסקים יש פריחה של תורה וחסד ומדע ותעשיה ורפואה וספרות ומוזיקה ואמנות, ובמובנים רבים גם ערביי הארץ הזאת חיים בטוב הרבה יותר מרבים מאחיהם במדינות ערב. והא ראייה - שערביי מזרח ירושלים מסרבים להיפרד מאיתנו וכנ"ל ערביי אום-אל-פחם. במצב כזה, מי שבא ומלקט מפה ומשם עוול, אי-צדק, אפליה או סטייה ומגיש אותם כתלונה כדי שזרים מבחוץ ישפטו בעוד עמו וארצו נתונים במצור - הוא בחזקת "מלשין".

בתפילת שמונה עשרה יש פיסקה מיוחדת המדברת על "עושי רשעה","זדים" ו"אויבים", אך בראש כולם היא מעמידה את המלשינים. להם - "אל תהיה תקווה".

מדהים, שבתקשורת הישראלית שדיווחה על המשפט-מספח בברצלונה נמנעו מלהזכיר משפט קודם שהתקיים באותה העיר, ואשר הנאשמים בו היו היהודים ודתם. כוונתי לוויכוח המפורסם, "דיספוטציה" בלעז, שהתקיים בברצלונה בשנת 1263 בפני מלך ארגון, ג'יימס הראשון. אלא, בימי הביניים החשוכים ההם שלא כמו ברצלונה-2010, הייתה שם גם סנגוריה. הקטגור היה יהודי משומד שנעשה נזיר דומיניקאני בשם פאבלו כריסטיאני ומולו הופיע להגן על תורת ישראל לא אחר מאשר הרמב"ן. הרמב"ן ניצח חד-משמעית בדיספוטציה הזאת, עד כדי כך שהמלך התבטא שמעולם לא שמע טיעונים כל-כך טובים בזכות דבר לא נכון (מלך נוצרי לא היה יכול להתבטא אחרת), וגם העניק לרמב"ן צרור מטבעות זהב. למרות זאת נאלץ הרמב"ן לברוח מן הארץ כדי להציל את נפשו, ובעקבות הוויכוח מונתה ועדה מלכותית שהורתה למחוק קטעים מן התלמוד.

כריסטיאני לא היה יחיד. 20 שנה לפני הדיספוטציה של ברצלונה כיכב מומר יהודי אחר, ניקולס דונין שמו, בוויכוח בפריז שבו שפטו את התלמוד. רדיפת התלמוד הייתה תכלית חייו של דונין, שהפך לכומר פרנציסקני, קיטרג על עמו ודתו בפני המלך לואי ה-9 (המכונה "הקדוש"), ואף הצליח לשכנע את האפיפיור לפרסם איגרת ובה צו ("בולה") שהורתה לשרוף את התלמוד. התוצאה: בשנת 1242 שרפו בפריז 24 מטעני-עגלות מלאות ספרי תלמוד ופירושים, הכל בכתבי יד יקרים מפז, שכן היה זה לפני המצאת הדפוס.

הדיספוטציה עם התוצאות המרחיקות לכת ביותר הייתה בעיר הספרדית טורטוזה. היא נמשכה שנה שלמה, 1415-1413, וגם עליה ניצח משומד יהודי, יהושע לורקי, ששינה את שמו לגרונימו-דה-סנטה-פה (סנטה-פה - "האמונה הקדושה", הנוצרית כמובן), רופא האפיפיור ויועצו הראשי. מול סוללת הקטגורים בראשותו אולצו להופיע 22 רבנים. קדמו לדיספוטציה הזאת, בסוף המאה ה-14, פוגרומים נוראים נגד יהדות ספרד ששברו את גבה, ובעקבות טורטוזה פקד את יהודי ספרד גל של שמד לנצרות וגם יצאה בולה של האפיפיור, שכללה איסור לימוד התלמוד ועוד גזירות.

דונין, המומר שגרם לשריפת התלמוד בפריז, ציטט מן התלמוד ביטויים נגד ישו שאכן מופיעים בו. הסניגור היהודי, רבי יחיאל מפריז, לא היה יכול להתכחש להם, ולכן נאלץ לטעון שהכוונה אינה לישו זה, כי אם לישו אחר וכן, שגוי בתלמוד אינו מתייחס לנוצרי. אמור מעתה, שככל שדונין קלע יותר לאמת, מלשינותו הייתה מסוכנת יותר.

המלשינות בעם ישראל היא מחלה תורשתית, המופיעה בכל דור. כשברוסיה הכנסייה האדומה, הסובייטית, החליפה את הכנסייה הנוצרית, קמה בקרב המפלגה הקומוניסטית מחלקה מיוחדת למלחמה בציונות, בדת ובתרבות של היהודים - "המחלקה היהודית", ה"ייבסקציה". וכמו בימי הדיספוטציות - הכוח המניע את המפלגה הקומוניסטית לרדוף יהודים דתיים וציונים היו יהודים אחרים, קומוניסטים. הללו הביאו את החומר, גילו את השמות וחשפו את המידע הפנימי, ובקיצור: הלשינו. התוצאה הייתה לחץ כלכלי, החרמת רכוש, מאסר, עינויים, כדור בראש או הגליה לסיביר עם עבודת פרך, שברוב המקרים פירושה היה מוות.

ה"ייבסקציה" עסקה גם בפרסומים אנטי-דתיים ואנטי-ציוניים והוציאה עיתונות מסיתה. כבר שם ברוסיה, בשנות ה-30', הם העלו את ההאשמה שהציונים "גונבים את אדמות הערבים". הם הסיתו ילדים להלשין על הוריהם, רבנים אולצו להופיע בפני תאי המפלגה הקומוניסטית ולהכריז "אינני מאמין עוד באלוהים". יהודים בלשו אחרי יהודים "לגלות" שומרי שבת, מתפללים וכדומה.

קצרה היריעה. היה אפשר להתחיל את המסכת מן העברי שמשה הצילו מיד המצרי ואשר הלשין עליו, שאם לא כן - איך נודע הדבר, והלא כתוב "וירא כי אין איש"?!

ניתן היה להקדיש מאמר למתייוונים בימי החשמונאים שלא חדלו מלהלשין לשלטון הסלויקי ולהסיתו נגד עמם ודתם.

ל"ייבסקציה" הייתה שלוחה בארץ - פ.ק.פ., המפלגה הקומוניסטית - וגם היא השמיצה והוציאה דיבה רעה. המוטיבים הפרו-ערביים והאנטי-ציוניים שלה דמו מאוד לפרסומי השמאל הקיצוני בימינו.

אלא, וזה החשוב: בכל הדורות ידע עם ישראל להגן על עצמו נגד ההתקפות מבפנים, ובהיותו כבר במשך כאלפיים שנות גלות חסר כוח-כפייה ואכיפה, ההתגוננות הייתה סביבתית. הסביבה היהודית הסתייגה והתרחקה מן המלשין, הסנקציה הייתה חברתית.

למרבה הצער, מנגנון ההגנה הזה אינו עובד במדינת ישראל. "הקרן החדשה לישראל" מזינה ארגונים חתרניים ועוינים זה שנים, והדבר אינו פוגע במכובדות שלה. מסתובבים בינינו אנשים וגופים המשרתים את הצד השני והם יקירי התקשורת, כולל הממלכתית. להפך, המדינה - מושמצת, מוקעת, קורבן להלשנות - מממנת פעמים רבות את ההלשנות נגדה. כמעט שאין סרט במימון המדינה שלא הוציא עלינו שם רע, ובכל זאת הוגש לפרסים בינלאומיים כשהוא עטוף בכחול-לבן. כי במדינת היהודים - למלשינים יש תקווה!

יש הרבה סיבות לכשל החיסוני הזה, ואחת מהן היא תקשורת עוינת, מגויסת לעניין הפלשתיני.

עת לעשות משהו בנדון, וכצעד ראשון יש לשלול את הלגיטימיות מאופנת ההרס העצמי, לחדול להתייחס למלשינות כאל "בון טון" בשיח החברתי והפוליטי הישראלי.