|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
לצאת מגטו הקולקטיב הנשי (ג)
|
בניסיון להדגים את יתרון האבחנה הביוגרפית על האבחנה המגדרית בפענוח יצירת ספרות, יוחד חלקו השני של המאמר לשירה של לאה גולדברג "באת אלי" ● חלקו זה ייוחד לשירה של זלדה "הסתרת את נפשך", העוסק באותו נושא
|
|
האישה רומזת לבעלה לכבד את ברית הנישואים שכרת איתה
|
|
|
|
|
|
|
|
| השיר מבטא את מכאובה של אשה המודעת לעומק משבר היחסים בינה ובין בעלה, אך לא נואשה ומשאירה פתח לתיקון המעוות. רוחו של השיר וזיקתו למקורות משקפים את רקעה הדתי של הכותבת ואת השקפת העולם הרואה בחיי משפחה תקינים ערך חשוב | |
|
|
|
|
"הסתרת נפשך" - זלדה
הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי
וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,
הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.
נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר
וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת
בְּלִי שֶׁמֶשׁ
בְּלִי יָרֵחַ
וּבְּלִי נֵר.
הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי
וְהַלֶּחֶם שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן יָבֵשׁ
וַיְהִי נִקּוּדִים.
את השיר הזה כללה זלדה מישקובסקי בקובץ שיריה הראשון "פנאי", המוקפד והמנופה מבין ספרי השירה שלה, שבו כללה שירים מוקדמים ומאוחרים ממאגר השירים, שרק מעטים מקרב הסובבים אותה ידעו על קיומם קודם להדפסתו. על זמן חיבורו של השיר ניתן לשער על-פי משקלו. השיר שקול בשלושה אמפיברכים (כלומר באחת מיחידות המשקל הארוכות, המורכבת מהברה בלתי מוטעמת, הברה מוטעמת והברה בלתי מוטעמת). המשקל מתקבל רק אם קוראים את השיר בהיגוי האשכנזי, היגוי שהיה שגור בפיה של זלדה בשנותיה הראשונות בארץ.
במבט צילומי בשיר, עוד לפני הקריאה בו, נקלטת חריגותו של הבית השני. שני הבתים העוטרים אותו הם בני שלוש שורות (טֶרצֶטים), ואילו הוא טרצט בן חמש שורות. החריגה היא חזותית בלבד, כי היא הושגה על-ידי שבירת השורה השלישית לשלוש שורות, כדי להבליט את החזרה על המילה "בלי" בראש כל אחת מהן. כך הבליטה האשה הדוברת בשיר, בדירוג יורד של עוצמה, את חסרונו של כל מקור אור בחייה: שמש, ירח, נר. אבל כאשר השיר נקרא לאורכו, בית אחר בית, מתברר שחסרון האור בחייה הוא רק אחד מתוצאותיו השליליות של האירוע שעליו היא מספרת.
האירוע מפורש בשורה הפותחת את השיר: "הסתרת את פניך ממני". הניסוח הפשוט מגדיר לכאורה מצב קונקרטי ודי בנלי, המתרחש בחייו של זוג נשוי: מסיבה כלשהי נעכרים היחסים התקינים בין הבעל והאשה. הנעלב יותר מבין השניים מסתגר בשתיקה זמן-מה עד שהמתח מתפוגג והיחסים חוזרים לתיקנם. ולא היא! פירוש זה היה יכול להניח את הדעת אלמלא הדהד בזיכרוננו, שבמקום צירוף המילים המקובל במקרא - "הסתרת הפנים", מופיע בשיר הצירוף "הסתרת הנפש". הצירוף ”הסתרת הפנים" מופיע במקרא תמיד במשמעות של "התעלמות" או "הפניית עורף", אך נעשה בו שימוש כפול: עונש על חטאו של מישהו, או צורת פיוס עם החוטא אחרי שריצה את עונשו.
בדוגמה הבאה, הלקוחה מספר יחזקאל, נעשה שימוש בצירוף זה לשתי המטרות באותו פרק עצמו (פרק ל"ט): כעונש מופיע הצירוף תחילה בפסוקים כ"ג-כ"ד: "וידעו הגויים כי בעוונם גלו בית-ישראל על אשר מעלו בי ואסתר פני מהם ואתנם בידי צריהם ויפלו בחרב כולם. כטומאתם וכפשעיהם עשיתי אותם ואסתר פני מהם". ובמשמעות פיוס מופיע הצירוף בהמשך, בפסוק כ"ט: "עתה אשיב את שבית יעקב ורחמתי כל בית-ישראל... וקבצתי אותם מארצות אויביהם... ולא אסתיר עוד פני מהם". יש, כמובן, דוגמאות נוספות במקרא לשימוש הכפול בצירוף, אך תמיד ידובר בהן על "הסתרת פנים".
ההיזכרות בצירוף השכיח במקרא מבליטה את החידוש בצירוף המופיע בשיר. ואכן, הדוברת מספרת על מצב "הסתרת הנפש" של בעלה ממנה. לקורא עדיין לא נחשפה בשלב זה הסיבה שהביאה את הבעל להסתרת נפשו מזוגתו לחיים. יתר על כן, השיר אינו מספק בשלב זה פרטים המאפשרים לקורא לקבוע, אם מדובר בהתעלמות זמנית של הבעל מאשתו, שאחריה צפוי הפיוס ביניהם, או במצב חמור מזה - במאיסתו בה שאין ממנה חזרה. הסיבה לא תתברר לקורא גם בהמשך השיר, אם מחמת השמירה של הדוברת על צנעת הפרט שלה ואם משום שאינה רוצה לצמצם את תוכנו רק למקרה מסוים זה. לעומת זאת, מאפשרת ההישענות על ההבדל בין הצירוף "הסתרת הפנים" שבמקרא לצירוף "הסתרת הנפש" המופיע בשיר, להניח שהדוברת אכן עוסקת בשיר באירוע הקיצוני יותר: במאיסה של בעל באשתו שאין ממנה חזרה. שהרי אם לא מדובר בקרע על-רקע נפשי, כמו מאיסה של אחד מבני הזוג בזולתו, אלא רק בתגובת כעס חולף מצידו על מעשה שניתן לסלוח עליו וגם להתפייס בעקבותיו, די היה להשתמש בצירוף המקובל במקרא, זה המדבר על הסתרת הפנים הזמנית של האחד מרעהו.
מאיסת בני זוג זה בזה הוא מצב שנדון בהרחבה בהלכה והוא מוכר לכל מי שהתחנך בחברה הדתית. אין ספק שזלדה הייתה בקיאה בפסיקות ההלכה באשר למצב טרגי כזה הנוצר בין בני זוג במהלך הנישואים. המבקש להכיר את דיני ישראל באשר למקרה של הרעה כה חמורה וכה קיצונית ביחסי זוג נשוי, מומלץ לו להגיע לסיכום הבהיר של הרמב"ם במשנה-תורה, במסכת אישות פרק י"ד בסדר נשים.
|
|
ברית הנישואים כברית הרמייה של הגבעונים
|
|
כאמור, אין האישה הדוברת בשיר של זלדה מתעכבת על הסיבה שהביאה את הגבר שלה להסתיר את נפשו ממנה, אלא בתוצאותיו של מצב זה בחייה. התוצאות מוצגות בבתי השיר באופן מדורג, מהקלה אל הכבדה. בטרצט הראשון מוצגת התוצאה הראשונה: "ולא היה בי עוד קול הנהר המלא, / העולה על גדותיו". במשפט ציורי זה רומזת הדוברת, שניטל ממנה משהו שחוותה עד המשבר הקשה בנישואיהם. ברור שאין מדובר במשפט זה בנהר ממש, אלא בתחושה פנימית המדומה לנהר. מאיסת אחד מבני הזוג בזולתו פוגעת תחילה בחיי האישות ביניהם, ולכך רומז הציור המתאר נהר מלא העולה על גדותיו. שפע המים מסמל את תוצאות העונג המיני. ומכאן שהתרוקנות הנהר ממים רומזת על הצחיחות בחיי המין שלה מרגע שבעלה מאס בה והסתיר את נפשו ממנה.
חמורה מהקודמת היא התוצאה המתוארת בטרצט השני: הכלימה שמרגישה האשה שבעלה מאס בה. העמידה בכוך, מקום ששוררת בו תמיד אפילה, מעבירה את הקורא מדימוי המים ("הנהר") לדימוי האור ("נהרה" הוא זוהר האור, כנאמר באיוב ג' ד' : "ואל תופע עליו נהרה"). אך כוך אינו רק מקום חשוך בדירה, אלא גם מקום שולי בה שנועד למשרתת, האמורה להצניע את נוכחותה מבעלי הדירה המתרווחים בחדרים המוארים. אשה שבעלה מאס בה אכן מרגישה כמשרתת בביתה וחייה כמו נותקו מהזמר, כי היא כובשת את עלבונה בשתיקת הנעלבים. על-ידי שבירת השורה השלישית בטרצט זה, המבליטה את מניעת האור, מניעה המסמלת את מותה של שמחת החיים, מוצגת תוצאה חמורה יותר מחדלון חיי האישות, שהסתרת הנפש של הבעל מסיבה לאשה, והיא ההשפלה שבהרחקה ממעמדה במשפחה. החסך הפיזי, כך מתברר, הוא יותר נסבל בעיני הדוברת מהחסך הרגשי-רוחני.
הטרצט האחרון מסכם באמצעות ציור הלקוח מהווי הבית את שתי התוצאות שהוזכרו לעיל: שולחן אכילה נטוש, כי איש מבני המשפחה לא נגע באוכל שהונח עליו. השולחן מסמל את חיי המשפחה, ונטישתו היא לפיכך עדות להתפרקות המשפחה. ואשר ללחם, המאכל הבסיסי מכולם - הימנעות מאכילתו רומזת על חומרת המשבר במשפחה. אם ימים רבים אין אוכלים את הלחם שהונח על השולחן, הוא מתייבש ומעלה עובש. השימוש במילה "ניקודים", שהיא מילה יחידאית במקרא, המופיעה בפרשת ההונאה של הגבעונים ביהושע ט' ה'-י"ב, מקבילה את ברית הנישואים של הזוג שיחסיו מתוארים בשיר לברית רמייה, הדומה לזו שהשיגו הגבעונים בעורמה בעת כיבוש הארץ.
כזכור, נענשו הגבעונים על מעשה ההונאה שלהם בכך שאמנם נותרו בחיים, אך שועבדו להיות "חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'". גם מעמדה של אשה שבעלה הסתיר את נפשו ממנה, הפך דומה בבית לזה של משרתת. ברית הנישואים בין בני הזוג הופרה והתרוקנה ממשמעותה, ובכך היא דומה מעתה לברית הרמייה של הגבעונים. ברית הנישואים שהופרה הדיחה אותה ממעמד הגבירה בבית למעמד השפחה, המופקדת על ביצוע עבודות השירות הנחותות, על חטיבת העצים ועל שאיבת המים. מאשה במעמד ירוד כזה מצפים לעמוד בכוך שהוקצה לה ולבצע שם ביעילות ובחריצות את העבודות שהוגדרו לה, אך לא משתפים אותה בחיים הפעילים של המשפחה.
כאמור, השיר מבטא את מכאובה של אשה המודעת לעומק משבר היחסים בינה ובין בעלה, אחרי שהבעל מאס בה. אך מאחר שהיא ממענת את דבריה אליו, סביר להניח שהיא לא נואשה מהחזרת המצב לקדמותו. היא פונה אליו בשיר ושוטחת בפניו את מצבה בציורים המזכירים את חשיבותו בחייה (כמו שמש היה בעיניה) ואת האושר שידעו ביחד (אושר שדמה לנהר שופע מים). איזכורים אלה עשויים להשיב את נפשו אליה יותר מדיבור כעוס כלפיו או מהטחת אשמה בו. בה בעת היא רומזת לנאמר בהלכה היהודית, שמחייבת בעל לקיים את חובותיו כלפי אשתו ולכבד את ברית הנישואים שכרת איתה. ביקורת מרומזת זו, המשווה את הסתרת נפשו ממנה להפרת ההלכה בנושאי האישות, אינה נמתחת בפיה לשום מסקנה קיצונית. להיפך, היא משאירה פתח לתיקון המעוות. גם אלמלא ידע הקורא דבר על זלדה, יכול היה מרוחו של השיר ומזיקתו למקורות לשער שנכתב על-ידי כותבת מרקע ביוגרפי דתי, שחיי משפחה תקינים הם ערך חשוב בהשקפת עולמה.
|
|
בקריאת השירים האלה, של לאה גולדברג מחד-גיסא ושל זלדה מאידך-גיסא, יש להימנע מייחוס אוטומטי של מצוקת הנשים הדוברות בהם למחברותיהם. שתי המשוררות העניקו לנשים הדוברות בשיריהן אלה ביוגרפיות המבליטות מצוקה שכיחה שנשים נקלעות אליה בקשריהן עם גברים. כך ראוי לקרוא שירים אלה וגם דומים להם בספרי השירה שלהן, גם אם בביוגרפיות האישיות של שתיהן ניתן למצוא עדות למצוקה מקבילה למצוקת הנשים הדוברות בשירתן. ואכן, ההמלצה להישען על האבחנה הביוגרפית ולא על האבחנה המיגדרית, נועדה לא כדי למצוא בשירי המשוררות האלה עדות ביוגרפית על חייהן בכלל ועל חיי האהבה שלהן בפרט, אלא כדי להפיק תועלת גדולה בפירושן של יצירות. יעילותה של העדפה זו בולטת בפירוש שיריהן אלה של לאה גולדברג, אשר הדוברת בשירה היא בעלת ביוגרפיה חילונית לעומת זלדה, אשר הדוברת בשירה היא בעלת ביוגרפיה דתית. כמו-כן, השירים של לאה גולדברג ושל זלדה מדגימים היטב את טיפולן של משוררות המשמרת שלהן, משמרת "האימהות" של שירת הנשים העברית, בנושא היחסים בין גברים ונשים בשירת האהבה שלהן. אף שבאו מרקע ביוגרפי שונה - האחת מרקע חילוני והאחרת מרקע דתי, כתבו שתיהן שירי נמען, שירים שבהם הן פונות אל הגבר שלהן, כל אחת בדרכה, ומפנות אליו את דבריהן. פנייה כזו מבטאת עדיין אמונה שאפשר וצריך להידבר עם בן הזוג, להשמיע באוזניו את הביקורת ואולי גם לשכנע אותו בצדקת דעתן. ואכן, הדיבור של האשה בשני השירים הוא אל הגבר המסוים שלה, שכן הקול הנשי בתקופה זו אינו פונה עדיין להכללות נגד כל העולם הגברי, כדי להציגו כאסונה של האשה וכאשם בסבלה הקיומי כאדם מופלה ומקופח. כבר בשירת המשוררות הצעירות מהן, המשוררות מ"דור המדינה", תבוא לידי ביטוי תחילתו של המדרון הפמיניסטי המיליטנטי בשירת הנשים העברית. הנה כי כן, הדיון המיגדרי, המכנס את הנשים-הכותבות בגטו הקולקטיב הנשי כדי להפגין את גודלו ואת עוצמתו ולגייסן למאבק חוץ-ספרותי על כיבוש ההגמוניה בספרות כחלק מהמאבק על כיבוש נשי של החברה - מוחק למעשה את עצמיותן. ברדידותה, מעלימה האבחנה המיגדרית את הקול האישי של הסופרת ואת הבדלי האיכות בין כותבת לכותבת. האבחנה הביוגרפית, לעומת האבחנה המיגדרית, היא אבחנה אוניברסלית, ההולמת כותב באשר הוא, מבלי להטות את המשפט עליו לטוב או למוטב בשל מינו. אבחנה זו משווה באמת בין הכותבים משני המינים ומאפשרת להטות אוזן ליצירתם, כדי להכיר שם את קולם האישי-עצמי וכדי להעריך באופן מובחן את ערך יצירתם (והרחבה בנושא זה מצויה בשניים מספרי: "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" ו"הקול הגברי בסיפורת הישראלית").
|
|
|
יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. זכה ב"פרס היצירה" מטעם ראש הממשלה ופעמיים ב"פרס הביקורת" ע"ש ברנשטיין.
|
|
| תאריך:
|
20/03/2010
|
|
|
עודכן:
|
20/03/2010
|
|
יוסף אורן
|
|
לצאת מגטו הקולקטיב הנשי (ג)
|
|
|
בסיכום ההשוואה שהוא עורך בין ה-Sitzkrieg של צרפת ב-1940 ובין ישראל של תש"ע (2010) מציב דמיטרי רייזמן את השאלה: "צבא חזק ביותר באזור ערב המלחמה, הינתקות, גנרל שהוא גיבור לאומי לשעבר העומד בראש מערכת הביטחון ומטיף להימנעות מלחימה ולמזעור האבידות, קונספציית המגננה וקו "הגדר", שמאל קיצוני המניע את ה"מאבק למען השלום" בהנחייתם ובמימונם של גורמים עוינים מחו"ל, ציבור רחב הנסחף לתוך מערבולת של "תהליך שלום", ניוון ערכִּי וייאוש בקרב חיילים ואזרחים - האם אלה הם אבני הדרך של המלחמה "המוזרה" הבאה?".
|
|
|
|
|
כאשר הביעה לפני חצי שנה הסופרת המצליחה יוכי ברנדס את דעתה על "חוק הספרים", היא סברה בתמימותה כי היא תורמת לדיון הציבורי שנועד לקדם את התרבות בישראל. ברנדס אמרה בדיון בכנסת, כי היא מתנגדת לחוק המבקש לקבוע "קרטל חוקי" של מחירים ולמנוע את מבצעי ההנחות של הרשתות. "אם החוק יעבור", אמרה, "מחירי הספרים יעלו, אנשים יקנו ויקראו פחות ספרים, והפריחה ושגשוג של היצירה הספרותית בישראל ייעצרו. סופרים מצליחים מאוד מכרו לפני המבצעים וימכרו היטב גם אחריהם. בלי המבצעים אני אמכור 20 אלף עותקים פחות. זו לא רק התאזנות, פשוט עדיף לי להרוויח פחות על כל ספר ולהגיע ליותר קוראים". בעמדתה זו של ברנדס לא היה משום חידוש מהפכני או חריפות מיוחדת, שהרי גם הממונה על ההגבלים העסקיים הגיעה בשנה שעברה למסקנות דומות.
|
|
|
|
|
ללא ספק, פרסום ההחלטה על בניית 1,600 הדירות ברמת-שלמה מהווה בימים אלה בעיה גדולה ביחסי ישראל-ארה"ב, ובמקביל יש מי שדואג ללבות את שלהבתן של הפרעות בירושלים. הקשר בין הדברים ברור: בוושינגטון ובמזרח התיכון מריחים חולשה מצד ישראל, וחולשה מזמינה לחצים, הן במישור הדיפלומטי והן ברחוב.
|
|
|
|
|
השמאל הישראלי, הידוע ב"פלורליזם" שלו וב"כבוד" שהוא נוקט כלפי יריביו הפוליטיים, בכל זאת מצליח מדי פעם להפתיע. אחת ההפתעות האלה הייתה כרזה של מי שהיה לימים חתן פרס ישראל לעיצוב, דוד טרטקובר, אשר ביום השנה הראשון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין פרסם כרזת שטנה מפוארת: בחלקה העליון דמותו של יצחק רבין על-רקע תכלת ומעליה הכיתוב "לא נשכח", ובחלקה התחתון - צדודיתו של בנימין נתניהו כשהיא מצולמת מלמטה, על-רקע שחור, ונתניהו עצמו צבוע אדום, נחיריו מובלטים, שפתיו קפוצות ומעליו הכיתוב "ולא נסלח". בראיון עמו הסביר טרטקובר כי בחר דווקא בתמונה זו עקב דמיונה לדמותו המצולמת של בניטו מוסוליני.
|
|
|
|
|
ניסיונות מצד מיעוטים להתאים את עצמם לחברת הרוב, וכך להתקבל על ידיה, לא נועדו בהכרח לכישלון. כך, למשל, אפשר לראות את השתדלותם של יהודי גרמניה לוותר על היידיש, ולשלוט היטב בשפה הגרמנית התקנית, כצעד פרגמטי. אולם לא הרי צעד זה לכשעצמו כהרי אימוץ ההשקפה שהיידיש היא שפה פרימיטיבית, נחותה ומשחיתה במהותה. אימוץ השקפה זו התבסס על הרצון העז להאמין שהתיעוב כלפי היהודים וההתייחסות אליהם כנחותים נובעים רק מכך שהם דוברים שפה נחותה המגסה את לבם. מכאן החשיבה שאם תאמץ את לשונם של שכניך יאמצו הם אותך אל חיקם, שהיא אשלייתית בטהרתה.
|
|
|
|
|
