דבר אחד אי אפשר לומר על אריאל שרון, כאשר השלים בתחילת השבוע שעבר את המהפך האידיאולוגי האישי שלו. שמחה לא מילאה את לבו, חיוך לא עלה על שפתיו ועליצות לא כבשה את פניו.
האיש שנולד במפא"י וחזר עתה פוליטית אל צור מחצבתו, 30 שנה לאחר ש"הסתובב" במסדרונות הליכוד, מילא בו תפקידים בכירים וייזכר יותר מכל כ"חישוקאי" של שמיר, מידרדר עתה במדרון הנסיגות אל תהום התבוסתנות, תוך שהוא מפנה עורף לארץ-ישראל ולמתיישביה-בוניה.
כמה סימלי הדבר, ועצוב: באותו גליון "הארץ" - זה העיתון שתוקף את ראש הממשלה יום-יום, ללא רחמים, ובלי לבחול במילים, ואותו זיכה בסקופ האומלל של תוכנית הפינוי - הופיעה גם מודעה מטעם רשם המפלגות, על "הגשת בקשה לרישום מפלגה בפנקס המפלגות" - "יחד" שמה, דהיינו איחוד מרץ וביילין.
ארבע הן המטרות המוצהרות של מפלגת אוסלו וז'נווה, ובסעיף 2 המעורפל נאמר: "לפעול לקידום השלום עם הפלשתינים, סוריה, לבנון ושאר מדינות האזור, ולביסוס מעמדה של ישראל בגבולות מוכרים ומוסכמים".
למקרא הראיון של שרון אצל מרקוס, ובהיזכרך במצע הליכוד, שנמחץ סופית בידי מנהיגו, אי אפשר להימלט מן המחשבה, שאולי יאה לו לשרון, על-פי תהפוכת עמדותיו, להיות חבר "יחד" יותר מאשר ראש הליכוד. מי שנחשב למנהיג קשוח ומאיים, נתגלה להם לערבים לפתע במלוא חולשתו - גם בפרשת חילופי השבויים האומללה וגם בהכרזת החיסול של חבל קטיף המופלא.
גם אם לא שמח ולא עלץ, שרון הסב סיפוק של נצחון ליריביו הפוליטיים ולאויבי ישראל. צריך היה לראות את עליצותם של ראשי מפלגת העבודה, זו שמזמן השמאילה והצטמקה. את פרצי הששון של חיים רמון וחיוכי האושר של שמעון פרס. "שרון אימץ את מצענו" - הם אומרים זחוחי דעת ולא בלי צדק. "עתה יותר מתמיד נראה קרוב סופו של הכיבוש היהודי בעזה".
שרון, על-פי הכרזותיו, אכן עומד להיות מגשים חלומו הרטוב של השמאל לפלגיו: לראות את ישראל נסוגה, את היהודים מגורשים מבתיהם לעיני פלשתינים משתאים, ואת המדינה הפלשתינית הקמה בחבלי יש"ע.
אילו היה מעז מאן דהוא ממנהיגי השמאל לבצע תוכניות כאלה, כאשר שרון מנהיג את האופוזיציה הלאומית, אבוי היה להם. בחמת זעם הוא היה מנהל את המאבק נגד כל נסיון לבצע אותם מהלכים בדיוק שהוא מוליך היום בשם הליכוד כביכול.
אך לא רק יריבים פוליטיים, שהם היום בעלי בריתו, חוככים ידיים בהנאה. ראו את התגובות הערביות. הפרשנות המתלהמת מעבר לגבול אחת היא: ניצחנו את שרון, הכרענו את ישראל, ובדרך זו עלינו להמשיך. הנצורים ברצועה ובמוקטעה הם המאיימים, הם המפגינים תחושת נצחון משכרת, שרק מעודדת אותם לא להיענות לקריאת השלום.
לדידם, דרך הטרור הוכחה כמשתלמת. ולעומתם - שרון ה"חזק" משרה רוח נכאים וריפיון על העם היושב בציון. איך אמרו שני בכירי "פתח" שחצנים: "דברי שרון הם נצחון, עכשיו אנחנו רוצים שתברחו".
מה קרה לו לשרון, שפתאום אינו מבין, כי ככל שנדבר על ויתורים, ככל שניסוג, ככל שנסכים לשלם מחירים שמכתיבים לנו - ועוד בטרם נפתח מו"מ כלשהו - כך ייעשה מצבנו לחוץ יותר ומאויים יותר? מה קרה לו, שהוא מקבל בעצם את דרישת הערבים האומרת חד וחלק: לא רק שעליכם לסגת לגבולות 67, אסור שיישאר יישוב יהודי אחד בקרבנו? כלום אינו רואה בעיני רוחו את מחזות הנהי של מפונים יהודיים, ומנגד את צהלת האספסוף הפלשתיני הפורץ ליישוביהם ובתיהם?
בעוד השמאל והערבים מגחכים, מרוצים, הנה יש רק גורם אחד שאינו מפגין שמחה, וזהו אולי הגורם החשוב ביותר בזירה - האמריקנים. שרון אולי חשב, שישמח את ידידו הנשיא בוש בהכרזה ה"יונית" שלו, בטיפול שהוא עומד להגיש לאחיו המתנחלים, אבל לא. שום צהלת שמחה וסיפוק לא נשמעה מכיוון הבית הלבן.
השתיקה הרועמת הזאת מוושינגטון הקרה, והקור בו נתקבל המ"מ אולמרט שנשלח כרץ דחוף אל לשכת פאוול, מבהירים, מה חושבים שם באמת על שרון וישראל: בעל הבית השתגע! מעניק פרס לטרור, מהמר על עתיד מדינתו, מצדיק את כל הביקורת הערבית והעולמית על מדיניותו. אין פלא שבוש, המודאג מנסיקתו בסקרים של יריבו הדמוקרטי ג'ון קרי, אינו שש הפעם להיפגש עם "הברווז המקרטע" שרון.
מבחינת הרוב בליכוד, שרון כמעט מקרה אבוד. הוא עודנו עושה ככל שעולה על דעתו, יש לו עדיין כמה נאמנים בצמרת התנועה, אבל מסתמן יותר ויותר כאכזבה. עוד לא היה מנהיג בישראל שהירשה לעצמו להטות את דרך מפלגתו ב-180 מעלות ולבלבל בכך את רבבות בוחריה. שרון, ממקימי הליכוד, מעמיד בסכנה את אחדות הליכוד.
עם קו מדיני שכזה, מדוע בעצם אינו מתפטר מראשות הליכוד?
ריקושטים פוליטיים יתחילו להגיע אליו בימים הבאים מתוך התכנסויות חברי המרכז ובכירי תנועה מודאגים, הנאמנים למצע ולדרך. בקרוב יהיה עליהם - כן, על חברי המרכז המושמצים - לקבל הכרעות קשות באשר לעתיד הליכוד, ומה שחשוב יותר - באשר לעתיד המדינה. בידיהם למנוע בדרכים פוליטיות-דמוקרטיות-לגיטימיות את הוצאתה אל הפועל של תוכנית הנסיגה של שרון-פרס.
