צוות עורכי-דין טיפל בעזבונו של יחזקאל. אף כי שנים עברו מיום מותו לא כובדה צוואתו עד כה והרכוש לא חולק בין היורשים. שני בנים היו לו. יחזקאל שלח אותם ללמוד בלונדון. שניהם נשאו נשים נוכריות והוא אסר עליהם להכנס לביתו אלא אם יתגרשו. נכדים הביאו לעולם והוא סירב לשמוע על כך.
את ביתו השיא לרוברט פוקס. איש עסקים אמריקני שהתאלמן. פוקס היה בעל נכסים מרובים. רשת של חנויות כלבו גדולות בכל רחבי ארצות הברית וחברת הובלה בעלת צי משאיות גדול.
הוא היה בן שישים כשהתאלמן. בן שישים ואחת נשא את שרה בת התשע-עשרה ובגיל שישים ושלוש נפטר.
מיד אחר נישואיה ניתק אביה כל מגע עימה. לא השיב למכתביה ולמברקיה. בין יוצאי עירק לא היה בכך מן המיוחד. אלה השיאו את בנותיהם ופטרו עצמם מהן ומן הטרחה הכרוכה בהן.
אחר מותו של פוקס ואחר שישבה שבעה כיאות באו עורכי דין שייצגו את בנותיו של פוקס מנישואיו הקודמים וניסו לנשלה מן הירושה. בטרם החלה לחפש עורך-דין לעצמה הגיע מז'נבה יועצו המשפטי של יחזקאל והודיע לה שאביה מינה אותו לנהל את נכסיה ואת עזבונו של בעלה.
הוא שכר עורכי דין אמריקניים שייצגו אותה נאמנה והגיעו להסדר משביע רצון עם בנותיו של פוקס המנוח.
היועץ מז'נבה הקים חברת נאמנות לניהול העזבון עד שיסתיימו ההליכים המשפטיים ונטל לעצמו עמלה של עשרה אחוזים כשכר טירחתו. אחוזים אלה לא היו סכומי כסף אלא קרקעות בקליפורניה, בסמוך לבולדר קריק. שם גדלים עצי הסקוויה הגדולים. קרקעות בעלות עתיד גדול, משום שכבר ניתנו רשיונות בנייה למלונות וכפרי נופש.
היועץ מז'נבה פתח במשא-ומתן עם קבלנים מקומיים בדבר הקמת קולנוע דרייב-אין ומוטל. רעידת אדמה שיבשה את תוכניותיו. כבישים וגשרים התמוטטו. מפולות קרקע גדולות חסמו את הכבישים. ממשלת קליפורניה ביטלה את היתרי הבנייה ותוכניות הפיתוח של האזור ודרשה ממנו לנטוע יער למרגלות הגבעות, למניעת סחף אדמה אל הדרכים הראשיות.
נטיעת יער תעלה לו כחמש-מאות-אלף דולר אמריקני. לעולם לא יזכה להשיב לעצמו השקעה זו.
הוא ויתר על הקרקעות ומסרם במתנה לממשלת קליפורניה. לאות תודה ערכו ל
כבודו ארוחת ערב גדולה בלוס אנג'לס בהשתתפות המושל.
קרח מרוחיו שב לז'נבה אל יחזקאל. הלה שמע את השתלשלות הדברים מפיו ואמר: "שלחתי אותך להגן על בתי מפני חמסנים ואתה חמסת אותה בעצמך. העונש שלך מן השמים בא כיאות וכראוי. תסתלק מביתי ואל תראה כאן את פניך יותר".
בהיותו בן שבעים וחמש זימן יחזקאל לביתו שני שופטים ונוטריון. גם את רופאיו זימן. הם העידו עליו שהינו בריא בגופו וברוחו. שני השופטים אישרו את העדות בחתימת ידם. הנוטריון כתב את צוואתו בנוכחות אורחיו שחתמו על הצואה כעדים.
הוא הועיד את כל רכושו במזומן, במטלטלין, במניות ובנכסים לשני הבנים שאת פניהם סירב לראות. תנאי התנה בצואה שעליהם לגרש את נשותיהם ולהפרד כליל מילדיהם מבלי לתת להם דבר מתוך הרכוש הכלול בצואתו וכן עליהם להתחייב שלא יוסיפו להתראות עמהם.
הוא הותיר סכום נאה לנהגו וסכום נאה לטבח ולגנן. לביתו לא השאיר דבר. העדים שהזמין היו בטוחים שהעניק לה מכל טוב קודם לעריכת צוואתו. מנהגם של העירקים עם בנותיהם אינו ידוע בז'נבה.
דבר צוואה זו שחתמו עליה רופאים ידועי שם ושופטים מפורסמים בשוייץ נפוץ בקרב יהודי עירק. רבים הלכו בעקבותיו, זימנו שופטים ורופאים לביתם שיחתמו כעדים על צואותיהם ונישלו את הבנות מרכושם.
אחר מותו שכרו הבנים עורכי דין שיממשו את זכויותיהם ברכוש אביהם. הם לא נפרדו מנשותיהם ומילדיהם ולא ראו פרוטה מן הרכוש. לעומת זאת קיבלו עורכי הדין על-פי צו של בית משפט את הנכסים לאפוטרופסות עד שהבנים יעמדו בתנאי הצוואה.
חברת הנאמנות שקיבלה את הטיפול ברכושו של פוקס המנוח הייתה חברה השייכת לאחד הבנקים עימהם עשה מר פוקס המנוח את עסקיו. חברות נאמנות בנקאיות אינן מנהלות משאיות ורשת חנויות כל-בו. הן מכרו את העסקים בכסף וניהלו ריבית.
שרה עלתה לארץ ישראל.
היא התגוררה בתחילתה של קריית שמואל. הדרך לביתה פונה מהרחוב הראשי לרחוב צר המגיע בהפתעה אל תוך שדרת דקלים. טורי בתים משני צדיה ולכל בית גן נאה וגדר חיה.
משהגיעו נחום ותמר אל ביתה ראו בפתח הגינה ערימה של לוחות עץ לבנייה ולידה סדורים שקי מלט מכוסים ברזנט קשה. שביל החצץ ההולך בעד השער אל מאחרי הבית מוכתם בסיד וטיט בנין. בסמוך לפינה עמדה מכונה לערבול בטון.
הם פסעו על חצץ השביל, נעליהם חורקות. בטרם עלו במדרגות הבית יצאה שרה בשמחה ופרשה זרועותיה לרווחה.
אישה ממוצעת קומה הייתה וגופה מוצק. קמטים סביב עיניה ושפתיה הסגירו את גילה. יום הולדתה השישים חל לפני כשנתיים. שערה שחור כפחם.
היא מיהרה להכניסם אל תוך הבית. ריח של יין קידם את פניהם. קרירות שרתה בחלל הבניין.
שרה לא השתמשה במזגן אוויר ואף המאוורר הגדול שתלה בתקרה לא הופעל אלא אם כן היו דלתות הבית פתוחות זמן ארוך בחום היום.
הבית נבנה כבתי האבן שנבנו טרם נוצר הבטון. קירות עבים, מבודדים את חלל הבית מן האויר החיצון ושומרים על מידת חום נעימה בקיץ כבחורף. שרה הייתה מתיזה יין על הקירות לבשם את האויר ולקטול את פטריות העובש.
"מה בונים כאן, שרה?" שאל.
"בית כנסת". השיבה בפשטות.
"בית כנסת"? אמר בהפתעה. "חשבתי שכל השטח הזה הוא פרטי".
"אני רוצה בית כנסת אצלי". אמרה. "יבוא מניין להתפלל שלוש פעמים ביום. יבנו לי עזרת נשים ולא אצטרך לסחוב את עצמותי הזקנות והכואבות לבית הכנסת של השכונה. זה רחוק בשבילי ועזרת הנשים לא נוחה".
היא הובילה אותם לשני חדרי שינה נפרדים. לנחום אמרה: "תרגיש בבית. האמבטיה פה ממול. לך תשים את הדברים שלך, תיקח בגדי שבת ותתרחץ. אני אשב עם החברה שלך עד שתהיה מוכן".
נכנסה עם תמר אל החדר שהקצתה לה. חדר מרוהט בפשטות. מיטה ליחיד תפשה את עיקרו של החדר. מול הדלת היה חלון קטן שמפאת עובי הקיר נדמה לתמונה שקועה. לצד המיטה עמד שולחן קטן וכסאות מרופדים ומחוטבים יפה סביבו.
"יהיה לך נוח פה". אמרה. אחר-כך הוסיפה "אתם אצלי בבית. לא נשואים. אצלי תישנו לבד. אפילו אם אתם ישנים ביחד".
תמר בלעה חיוך. "את הבת של ראובן שטיין"? הוסיפה שרה.
"אני בת אחיו".
"אה, כן", אמרה שרה ולגלוג מוסתר בקולה. "בת אחיו. אני שמעתי שהוא סידר בשביל אחיו את השידוך עם אמך. אני הכרתי אותו טוב". הוסיפה. "הגעתי עם אבי עליו השלום לתל אביב וביקרתי אצלו".
ניצוץ היה בעיניה וגעגועים בקולה. תמר פלטה: "את מאוהבת בו".
שרה יחזקאל שאפה אויר מלא ריאותיה אחר אמרה: "אני אעזוב אותך להחליף בגדים ולהתרענן. ראית איפה חדר האמבטיה? אחרי שתגמרי תרדי למטה. אני אחכה לך. נדליק נרות שבת ביחד".
בית מרווח היה זה וחדרים בו לאורחים רבים. כך נבנו הבתים בשכונה זו. בכל בית השכירו חדרים לאורחים שבאו לרחוץ בחמי טבריה. ביתה של שרה לא בלט במידותיו.
לפנים היו המגרשים לאורך שדרה זו רכושו של אביה. הוא העבירם אליה כמתנת אירוסין. לא העלה על דעתו שמחיר אדמות אלה ישתווה ואף יעלה על מחירי מגרשים באירופה.
כשבילתה ירח דבש בלונדון פגשה עורך דין מארץ ישראל ובאמצעותו מכרה את המגרשים לאגודה שהקימה את שכונת אחוה. עורך הדין הסביר לה שהאגודה תבנה את העיר הקדושה טבריה וכי הבתים שייבנו על מגרשים אלה נאים יהיו עם גינות ועצים. יהודים יישבו שם וילדיהם ילמדו תורה.
את הכסף עבור המגרשים הללו הפקיד על שמה בבנק אנגלו-פלשתינה ביפו. אחר שהגיעה לארץ ישראל גילתה שכספה נשמר ונוהל כראוי ואף הצמיח פירות.
היא באה למסקנה שאין זה מזל בלבד אלא תפקיד שהוטל עליה. רכושה צריך להביא תועלת. מחובתה לנהל את הרכוש כהלכה ולחלק פירותיו לנזקקים.
בהגיעה לטבריה לראשונה הייתה קודחת מחום. ירדה מהאוטובוס בתחנה ומיד התיישבה על ספסל. התחנה הייתה רחוב צדדי שהסתעף מהרחוב הראשי. לאורך המדרכה הוצבו ספסלי עץ במרחק אוטובוס זה מזה וגגון של פח מעליהם.
חשה כאילו הגיע יומה וכאן, על הספסל תצא נשמתה. נכונה הייתה לכך. תרדמה ירדה עליה וראשה נח על העמוד לצידה.
אותה שעה התקרב לעברה שמעון הכורדי. הוא התפרנס מנשיאת מזודות הנוסעים שהגיעו באוטובוס לטבריה. כשהשתכר די צרכו הלך לבית הכנסת של רבי מאיר בעל הנס להיטיב את הנרות, לטאטא את הרצפה ולשטפה במים. לפעמים לן שם. על-פי רוב לן על שפת האגם או בגינה הציבורית הגדולה. איש לא הבין כיצד לא פגעו בו הערביים בשנתו.
משהתקרב אליה נבהל. נפנף בזרועותיו והפחיד את האנשים ברחוב שהתרחקו מהר למרות שביקש עזרה.
למראה זרועותיו המתנפנפות נעצרה מכוניתו האדומה של החאכם אבו סעיד, השופט הערבי שהתכון לצאת לסיור בכפרים. שמעון הכורדי קרא שאישה זו נוטה למות וצריך להביאה לרופא.
השופט ישב לצד נהגו למרות שמכוניתו מרווחת ויותר נוח לשבת מאחור. אך בבואו לבקר בכפרים הכניסו הפלאחים מתנות מאחור. מכל סיור כזה שבה מכוניתו עמוסה ירקות ופירות. גדי פועה, תרנגולות וביצים שהכפריים תחבו לתוכה. אילו ישב מאחור היה נחנק בין המתנות.
יצא השופט מן המכונית, דק גזרה ושפמו עשוי היטב. חליפתו צמר אנגלי משובח ופניו לחים מזיעה. נהגו שלבש חולצה פרחונית דקה עם שרוולים קצרים ונעלים דקות ובוהקות יצא אף הוא. איש צעיר ושרירי היה שעסק בהרמת משקלות בכדי שיהיה לו כח להגן על השופט.
שניהם נטלו את האישה התשושה בזרועותיה והכניסוה למכונית. שמעון אסף את תיקיה וישב במכונית החאכם לצידה.
הנהג חשב להביאה אל בית החולים הסקוטי בקצה הרחוב. השופט אמר שהיהודים אינם רוצים שיטפלו בהם נוצרים. אף שהרבה נשים יהודיות באות ללדת כאן, הרי זה מתוך בחירה. מוטב להביא את האישה לדוקטור כץ בקריית שמואל.
דוקטור כץ היה כבן שישים ובביתו מרפאה קטנה שניהלה אחות מוסמכת עם סיכה. הוא התגורר באגף האחורי של הבית וכשיצא העירה לבש חליפה לבנה ולראשו מגבעת שחורה רחבת שוליים.
איש נמוך קומה וזריז היה. את אבחנתו עשה כהרף עין. בשעה שאנשים טורחים להסביר לו מה הם חשים ואיך, היה נוהג למלמל 'כן, כן', אך כבר ידע מה המחלה ומה יש לעשות.
נהגו של השופט ושמעון אחזו בזרועותיה של שרה והוליכוה אל עבר הדלת הפתוחה. חאכם אבו סעיד חלף על פניהם לקרוא לרופא.
דוקטור כץ יצא אליהם בחלוק לבן וסטטוסקופ תלוי על צוארו. נטל את ידה מידי שמעון הכורדי להוליכה אל המרפאה והרגיש בחום גופה. קרא לעבר האחות שיצאה מחדר המרפאה "מים" והוסיף "סולפה".
הם השכיבו את שרה על מיטת הטיפול. התעוררה לרגע. ביקשה לאמר שיתנו לה לנוח. כשהניחוה על המיטה שבה ושקעה בתרדמה.
אחר שהניחוה במיטה הכניס שמעון הכורדי את חפציה למשרד המרפאה והלך לבית הכנסת של בעל הנס.
דיבר עם חכם טולידנו וחכם ברדוגו אודות האשה שהביא לדוקטור כץ, יהודיה כשרה. ספר תהילים תלוי על זרועה בשרשרת זהובה.
ספר זה קנתה באוקספורד, בחנות לספרים עתיקים. הספר וכריכתו המיוחדת משכו את לבה, מהכריכה יצאה שרשרת זהב עם צמיד נאה.
יצאו הרב טולידנו והחכם ברדוגו מבית הכנסת אחר התפילה והלכו יחדיו לבית הדוקטור כץ. המרפאה כבר הייתה סגורה. דוקטור כץ נח באגף האחורי של הבית עם אשתו.
הם הקישו בדלת. אשת הרופא פתחה להם ובראותה מי הבאים מיהרה לקרוא לבעלה. הוא הכניסם לחדר האורחים שכולו שטיחים ורהיטים משובצי צדף בסגנון סורי. כיבד אותם בקפה ובמשקה צונן. הם שאלו אודות האשה החולה שהביא שמעון הכורדי שחשב כי רגעיה ספורים.
השיב להם הדוקטור שאין רגעיה ספורים ואם יטפלו בה שבעה ימים כהלכה תתאושש ותשוב להלך על רגליה. אין מחלתה אלא תשישות גדולה הבאה מתזונה לקויה והזנחה. כבר התכוון לפנות אל מוסד כלשהו שיקחו אותה ויטפלו בה עד שתבריא כי במרפאתו אין מקום לטיפולים ארוכים.
אמר החכם ברדוגו "תביא אותה אצלי". ובכך פטר את הרב טולידנו והדוקטור כץ מחיפושים ארוכים.
הרב טולידנו התכוון אף הוא להציע את עזרתו. חשב שיצטרך לפנות מקום עבורה ולטפל בה בעזרת אישתו ובניו. אך חכם ברדוגו גר בבית גדול משלו. היה לו מקום רב, אף שגם לו בנים ובנות. לא עשיר האיש אך מכובד מאוד בקהילה. את פרנסתו הוציא מחנות מכולת קטנה בפינת החומה ורחוב הגליל, בה היה מוכר דברי מתיקה ומשמשים מיובשים. פרנסה מרובה לא היתה, אך כדי מחייתו הוציא.
הרב טולידנו אהב להתעכב אצלו בשובו מן השוק. היו יושבים יחדיו בצל החנות ודנים בעניני דיומא ובהלכות החגים הממשמשים ובאים.
התייעצו על בעיותיהם של באי בית הכנסת, אנשי קהילתו. החכם ברדוגו היה מבין גדול בנפש האדם ובאופיו וידע מי סובל ונושא בשרו בשיניו ומי בוכה על מר גורלו תמיד בין אם גורלו התעמר בו ובין אם רק נדמה לו שרע ומר מצבו. מי צדיק ונדיב לב ומי מראה נדיבות לב כלפי חוץ בכדי להתפאר.
ביתו בין בתי הערביים בעיר התחתית הישנה. תקרות חדריו גבוהים, מעוטרים ערבסקות. הבנין נבנה בבזלת שחורה. באבן שחורה זו נבנו בתיה של טבריה. חלונות קטנים ולהם סורגי ברזל מעוטרים. בפנים הצלו וילונות כבדים והכהו את ברק השמש. בימי הקיץ הלכו לישון על גג הבית כמקובל בטבריה.
זכרונות טובים היו לשרה מביתו של החכם ברדוגו. היא מצאה עצמה מכוסה סדין ורדרד במיטה מתחת לחלון. שמעה אנשים מהלכים על בהונותיהם וקולות מתלחשים בערבית כפי שאביה ואמה התלחשו ליד מיטתה.
כך הכירה את אשת החכם ברדוגו ושנים עשר ילדיהם. אישתו משלה בביתה ביד חזקה. אשה עבת בשר, נמרצת ותוססת שעשתה את עבודות הבית השונות במהירות. לכל יום היה סדר משלו. כביסה עשתה ביום שני בבוקר בחצר. כתישת חיטה ביום חמישי.
בימים ההם לא נמכרו שימורים בקופסאות. הגברת ברדוגו החמיצה מלפפונים בצנצנות זכוכית גדולות שהניחה בחצר תחת קרני השמש. החמיצה פלפלים ולפת שיהיה מה לאכול אחר שמסתיימת העונה. הייתה מיבשת ענבים לצימוקים במרתף הבית, קולה גרגירי קפה בחצר וריחם התפשט להנאת העוברים ושבים ברחוב.
בימי החורף הייתה סורגת. פוזמקאות סרגה בארבע מסרגות. את מלאכת הסריגה עשתה בלי להתבונן ותוך שיחה עם השכנות, אך הייתה חשה אם משהו השתבש וקוראת באמצע השיחה: "רגע. נפלה לי עין". לפעמים אמרה לבעלה שלא יביא לחם. נמאס לה מן הלחם של המאפיה. רצתה לחם עם טעם פרטי.
לשה בצק על שולחן העץ הגדול שבמטבח והוציאה אל החצר. בפינתה היה טבון. בעצמה הסיקה אותו והשגיחה.
לבניה אמרה: "יש לכם אבא חכם שכל העיר עושה לו כבוד. אם לא תתנהגו בכבוד אגלח לכם את הראש ואעשה לכם קרחת".
איום מפחיד מאוד. בין הערביים שעימם גדלו ועימם שיחקו הייתה הקריאה קרחנג'י גורמת לשליפת סכינים ושפיכות דמים.
בפעם הראשונה שוחחה עם הגברת ברדוגו אחר ששמעה אותה לוחשת לבתה בערבית שתתנהג בשקט ולא תפריע למנוחת החולה. שרה השיבה בערבית שכבר התעוררה.
הגברת ברדוגו שאלה אם רוצה היא לקום ממיטתה, היא הייתה חלשה מכדי ללכת לבדה לשירותים. משסייעה לה לשוב למיטתה שאלה לשמה ולמוצאה. החולה התעייפה מאוד מהמאמץ ונרדמה.
החלמתה התנהלה כפי שאמר דוקטור כץ. כעבור שבוע הלכה לשירותים לבדה ללא עזרה. רגליה רעדו עדיין ונשימתה כבדה. עד אז היה אחד הבנים צועד עמה ותומך בה בזרועו. כעבור עשרה ימים שבה לאיתנה. איש לא שאל עד מתי תישאר שם, כאילו בת-בית היתה.
קשריה עם משפחת ברדוגו התחזקו יותר בחלוף השנים. הבנים והבנות ראו בה דודה. לא הייתה שמחה במשפחה שחגגו בלעדיה. היו באים אליה במונית להביא אותה ושומרים לה מקום לצד אמם.
החכם ברדוגו נעשה יועצה לעניני צדקה ותרומות. בכל בקשה שהפנו אליה הייתה שואלת לדעתו. הוא ידע על מצבה של כל ישיבה ותלמוד-תורה, או משפחה מוכת גורל.
הוא נעלב כשהציעה לו מתנה אחר הטיפול בה והיא התחטאה בפניו כילדה קטנה. "הרופא בא לקחת כסף כשהתאוששתי. השופט אבו סעיד בא לרמוז לי שמגיעה לו מתנה, אז למה לא משהו בשביל המשפחה?".
אמר לה ברדוגו ששמעון הכורדי צדיק גדול. בזכותו ניצלו חייה והוא בן בלי בית ובלי פרנסה. שרה מיהרה לעשותו בן חסותה. ברבות הימים שיכנה אותו בבית משלו ואף קנתה עבורו סירה מידי דייג ערבי שנשבע בכבודו ובכבוד אביו שלא יהיה דייג ערבי אחד בכנרת אשר יפריע לבעל סירה זו לדוג דגים כרצונו.
שמעון הכורדי היה לדיג מצליח מאוד. במלאכה זו התגלו בו כשרונות שלא ידע עליהן. הקהילה הכורדית קרבה אותו. מהם גילו ששמעון ידיד ותיק הוא להם. עד כה לא התפנו אליו. וכעת התפנו גם התפנו ואף חיפשו אחריו. קרבתו הקנתה להם דגים לשבת בזול.
אישה שידכו לו. הוא התחתן כמנהג הכורדים בחתונה שנמשכה שבעה ימים ולילות. לילדיו הביאה חיתולים ומצעים כמתנת הולדת ומינתה עצמה אחראית לכל מחסורם.
משירדה תמר לחדר האורחים מצאה את נחום ושרה ישובים על כסאות בעלי מסעד גבוה. שותקים ומביטים בשלוה בעד החלון הגדול אל נוף הכנרת והרי הגולן במרחק.
השמש החלה לשקוע. שולחן גדול עשוי עץ ממורק שסביבו שמונה כסאות גבוהי מסעד תפס את מרבית החדר. נראה בעיניה כתפאורה בסרט קולנוע. חשבה שאילו הופיע משרת במקטורן שחור וחולצה לבנה עם סינר למתניו הייתה התמונה מושלמת.
השולחן הגדול והכבד והכסאות שדרשו ישיבה זקופה היו דומים לרהיטים של בית אביה. מזנון כבד עמד לאורך הקיר, מגולף גילופים עמוקים, שייך לריהוט שנהגו לעשות באירופה במאה שעברה. בתוכו כלי זכוכית שרכשה מרוכלים ערביים. הם נסעו מדי בוקר לחיפה. קנו מיהודי גרמניה ריהוט וכלים שלא נמצא להם מקום בביתם ושבו הישר אליה להציע לה סחורתם.
על המזנון היו פמוטים ובהם כלי נחושת קטנים ושמן בתוכם. שרה עשתה פתילים במו ידיה. טבלה בשמן עד שתפחו והניחה את קצה הפתיל על מסגרת הכלי מוכן לבעירה.
"בואי נדליק נרות". קראה לעבר תמר וקמה ממקומה.
תמר ניגשה עימה אל המזנון. שרה הדליקה גפרור והעלתה אש בשלוש פתילות. הניחה את הגפרור הבוער במאפרה ריקה שעמדה בסמוך, הושיטה את הגפרורים לתמר ומיד האהילה בזרועותיה מעל הפתילות הבוערות וכיסתה פניה.
תמר נהגה כבקיאה ומנוסה, העלתה אש בפמוט שהוועידה לה שרה והאהילה על פניה. אחרי כן נפנתה להביט בנחום בציפיה. הוא משך בכתפיו, נטל את המאפרה ובה שני הגפרורים השרופים ורוקן את תכנה בפח הזבל.
"זה מאמא שלך". אמרה לו בקול נמוך. "היא לימדה את אמא שלי להדליק נרות ואני למדתי ממנה. אבא היה מסלק את הגפרורים כי הוא עוד לא קיבל את השבת. לגברים נותנים עוד ארבעים דקות".
הוא התחייך. "אבא לוקח את הפמוטים עם הנרות הדולקים ומציב אותם במקומם. מסורת מרחל אמנו. יעקב לימד אותה להדליק נרות לשבת. רחל לימדה את אחותה לאה בהסתר. כשאביה החליף אותה באחותה לא ראה את פניה שהיו מכוסות רעלה אבל היא הדליקה נרות ולכן לא הבחין בתרמית. מאז קיימת המסורת שנשים מלמדות נשים להדליק נרות של שבת".
ריח חריף קמעה התפשט בחלל. השמן היה שמן זית משובח. שרה קראה לזה ריח השבת. נחום זכר בגעגועים ריחות שבת אחרים.
החמין בבית הוריו הפיץ ריחות מעוררי תיאבון עד כדי עינוי. בהגיעו עם אבא מבית הכנסת חש שנפשו יוצאת מרעב. אבא עשה קידוש בניחותא, אחרי כן היו הכל הולכים ליטול ידים ולהמתין לאבא שיברך על החלות ויבצע אותן. יחלק לכל אחד חתיכת חלה טבולה במלח ואחרי כן יפתח בשיחה על עניני פרשת השבוע בעוד הריחות הנהדרים האלה מערפלים את הראש.
"אתה לא הולך לערבית וקבלת שבת". אמרה שרה. "אין דבר. יבוא יום ותלך".
הצללים התארכו בעודם יושבים ומביטים בעד החלון הגדול. בגולן החלו פנסים להבהב.
שרה התגעגעה לדמדומי היום באירופה בימי הקיץ הארוכים. בארץ ישראל אור הדמדומים קצר.
"את יודעת מה זה קיינה יודן?" שאלה תמר בארוחת הערב.
"שום יהודים". רצה נחום להגיב אוטומטית אך היא כיונה שאלתה אל שרה. זו התהרהרה מעט ואמרה: "הדוד שלך סיפר לי פעם משהו עם המילה הזו".
נחום הביט לעברה בתהיה. היא הסבירה שאביה פלט דברים משונים מפיו בימיו האחרונים אחר ששטף דם במוחו שיתק אותו ומחצית פניו התאבנה. לא רצתה לתאר את התנהגותו. מוטב להימנע מתיאורים כאלה בעת הארוחה. פניו שנתעותו והריר שנמשך כחוט משפתיו. בין המשפטים שחזר ואמר אז היה קיינה יודן.
"טוב". אמרה שרה. "באירופה, לפני המלחמה אמרו את זה הרבה אנשים. לא רק בגרמניה. גם בשוייץ. גם בצרפת".
"את נורה הכרת?" שאלה תמר.
"נורה". קראה שרה. "הכרתי. ועוד איך הכרתי. מנהלת המלון בירושלים. בכל העולם הייתה המנהלת היחידה של בית מלון כזה. בעלה נקרא מנהל והיא עשתה את העבודה, מסכנה. הוא לא היה שווה שום דבר".
"ראית את בעלה?" התעניין נחום.
הניעה ראשה בשלילה. "אף פעם". אמרה.
"התאכסנת הרבה במלון פאסט?" הוסיף נחום ושאל. כשפגש באנשים שהכירו את ירושלים של ילדותו היה תאב לשמוע דעת כל פרט שידעו לספר.
"פעמיים באתי לשם עם אבי". אמרה ביובש. "הייתי צעירה מאוד. לא זוכרת הרבה. היה חם שם". היא נופפה בידה סביב לחייה.
נחום צחק בקול נמוך. מתגוררת בטבריה הלוהטת שלושים ושש שנה והחום הירושלמי עודנו מעיק על זכרונותיה.
"דווקא בתל אביב היה נעים". הוסיפה. היה הרבה חול והיו עצים של ג'ומס. גדולים עם פירות. גם היו מקומות עם רוח מן הים ובתים קטנים ופשוטים. זה הכל היה. זה אין יותר. אהבתי לרוץ שמה בלי נעלים. תענוג לדרוך על חול חם שנכנס בין האצבעות ומפריד אותם ומנקה אותם. בחיי שהחול מנקה את האצבעות של הרגלים. אבא היה מתבייש בי שהלכתי יחפה על יד אנשים".
"מלבד ראובן היו לו עוד קשרים?"
"הרבה". אמרה. "הוא ידע לדבר עם ערבים. לא פחד מהם. היה נוסע עד המסגד שלהם ביום שישי כשהיו יוצאים מהתפילה מחוממים מהדיבורים של האימאם ומחפשים לעשות צרות ליהודים, היה יושב באוטו שלו וקורא להם אחד אחד שיבואו וידברו איתו. יגידו לו מה אמר האימאם. למה אמר. היו עושים לו כבוד. גם בגלל האוטו שלו שלא היה עוד אחד כזה בארץ ישראל. גם בגלל שדיבר ערבית טובה. הערבי הוא עבד לשפה שלו. אם אתה יודע ערבית הוא מכבד אותך. אם אתה יודע גם לקרוא ולכתוב הוא מכבד אותך מאוד. אם אתה יודע לדבר ערבית מעולה ומשוכללת כמו בספרים, הערבי ישמע אותך ויהיה עבד שלך. ישמור אותך ויתן את החיים שלו בשבילך. האבא שלי דיבר ערבית כזו שאי-אפשר לפגוע בו רק לשמור עליו ולקרוא לו מועלם".
"אל מי היה הולך?" תהה נחום.
היא התעשתה. מרוב הפלגה בשבחי הערבית של אביה לא השיבה לשאלתו.
"הופיין". קראה. "שמעת על זיגפריד הופיין? המנהל של בנק אנגלו-פלשתינה, מה שהיום בנק לאומי. איש מיוחד. כל-כך הולנדי. אפשר להשתגע ממנו. תמיד בחליפה. שעון כיס. מותניה. בלי הופיין היה היישוב היהודי מת מרעב בזמן המלחמה הראשונה. ואם לא הוא אני לא יודעת מאיפה היו מביאים כסף בשביל כיסוי למטבע של מדינת ישראל. האנגלים החרימו את כל הרזרבה של פלשתינה שהייתה בבנק-אוף-אינגלנד. אבי היה הולך אליו. אבא שלי היה קונסול. גם היה בא לדבר עם ברנט. אתה מכיר את זרח ברנט?"
נחום הנהן. "קראתי עליו". אמר. "היה סוחר עורות, אם אני לא טועה".
"זה מה שכתבו עליו?" התרעמה. "אתה יודע כמה פעמים בא לכאן להשאיר את כל הכסף שלו וחזר ללונדון בלי פני אחד בכדי להתחיל מחדש?"
"אדרבא". אמר. "אני אשמח לשמוע ממך".
לא אמר שלמד משהו על האיש. ביקש לשמוע ממנה. תמיד אפשר ללמוד דבר נוסף ממי שהכיר אנשים אלה.
"היו צריכים ללמד עליו בבית-ספר" אמרה בנימה של תלונה. "זה לא מתאים לנו שנשכח ככה את הצדיקים שנתנו כל מה שיש להם בשביל שיהודים יחיו כאן. הוא בא לכאן לפחות חמש-עשרה פעם מלונדון". שתקה לרגע וניסתה לחשב באצבעותיה אך נואשה לבסוף. "אני לא זוכרת. חמש-עשרה פעם אני בטוחה. יכול להיות יותר. פחות בטח לא. היה מביא את כל הכסף שהרוויח בלונדון וכאן משאיר אותו בשביל לבנות את ארץ ישראל. פעם ראשונה עזר לבנות את
מאה שערים בירושלים. שם נפסקה הבנייה באמצע בגלל איזה פשיטת רגל. עבדו קבלנים שהיו משלמים להם עבור כל קטע של עבודה בנפרד ועד שבונים את הקטע הזה היהודים מתרוצצים לבקש תרומות ונדבות בשביל לבנות את הקטע הבא. בסוף לא היה להם כסף והקבלנים הפסיקו לבנות את השכונה. הגיע זרח ברנט, ראה את השכונה שלא גמרו לבנות ונתן את כל הכסף שלו שיגמרו".
היא אספה את הצלחות מהשולחן והביאה אל המטבח. שבה ובידיה מגש עם כוסות תה ועלי נענה.
"אחר-כך הצטרף לסלומון ועזר לו לקנות את האדמות על-יד אומלבס". המשיכה. "זה המקום שהיום נקרא פתח-תקוה ואם לא היה זרח ברנט לא הייתה פתח-תקוה. אחר-כך בנה את נוה שלום. אתה בעצמך אמרת שתל אביב יותר ישנה מאחוזת בית. קבוצה של יהודים חרדים מיפו בנו את נוה שלום ואת שכונת שבזי. זרח ברנט היה אחד מהם. בסוף חייו גם התיישב שם. הקים תלמוד תורה בשכנות לבית שלו לשמוע קולות של ילדים לומדים תורה. סוחר עורות".
היא נטלה קובית סוכר בין שיניה ולגמה מן התה.
"מה זה סוחר עורות?" קראה. "חנות לא הייתה לו ומחסני עורות לא היו לו. הוא הכניס לבורסה של לונדון את עסק העורות. יש שם בורסה של מוצרים תעשייתיים ושל חומרי גלם. קומודיטיס. בקומודיטיס מציעים נחושת. ברזל. זהב. צמר. חיטה. כותנה. אם אתה חושב שסוכן בבורסה בלונדון שקונה ומוכר אניות עם חיטה ראה בחיים שלו חיטה בשדה או בשקים אז אתה חושב לא נכון. הוא סוחר בשטר המטען, לא בסחורה. בבורסה הגדולה עם הקומודיטיס מכל העולם אין עורות, ברנט בא והציע לקנות עורות עבור אירופה המזרחית. בפולניה, בלטביה, באסטוניה היו בורסקיות שהיו יכולים לעבד את כל העורות בעולם ומחפשים לקנות עוד.
ברנט פתח את השוק העצום הזה לבדו. תוך חודש התחיל לקבל הצעות לעורות של אילים מנורבגיה ומלפלנד. עורות של דובים מקנדה ומאלסקה. עורות של מינק. של שועלים. של כלבי ים. הבנקים נתנו לו קרדיט אחרי הפעם הראשונה ואף אחד בבורסה של לונדון לא קיבל מהבנקים מה שקיבל ברנט. כמה קרדיט שרצה היו נותנים בלי שעבודים ובלי היסוסים. המנהלים של הבנקים היו באים אליו במקום שיבוא הוא אליהם. אז זה היה אחרת מהיום. היום כל אחד יכול לקבל קרדיט על המשכורת שלו, משכנתה על הבית, או האוטו שלו. אז לא היו ממהרים לתת קרדיט. היו בודקים ובודקים הרבה מאוד עד שנתנו חצי ממה שביקשו ודורשים בטחונות פי עשר מהקרדיט. ברנט קיבל הכל. והוא לא היה אנגלי. לא הייתה לבנק הסתכנות אצלו. הוא קיבל הלוואה והחזיר מהר. הוא היחידי שפתח את השוק והיחידי שסגר אותו. אף אחד לא ייכנס לשוק כזה בלי קרדיט גדול ואף אחד לא קיבל".
"ומה קרה כשהוא נסע לארץ ישראל?" אמר נחום.
"וכשהוא נסע לוועידה של הקונגרס הציוני". הוסיפה. "הוא גם היה ציר בקונגרס. סחר עורות בלי ברנט לא התקיים. אם הוא נסע לא הופיע הקומודיטי הזה בבורסה או בעיתון. כשחזר הופיע הקומודיטי הזה על הלוח והעסק חזר לבורסה. הוא הרוויח שם יותר ממה שהרוויחה המלכה ויקטוריה ואת הכל הביא לפלשתינה והכניס בבניין בתים ליהודים והקמת מושבות ומקומות פרנסה". היא נאנחה לרווחה ואחר הוסיפה. "אבא הלך אליו כל פעם שבא לארץ".
תמר עצמה עיניה. מלכתחילה הופתעה ממנה. אישה חיונית, מלאת מרץ ומרוצה למרות העול הגדול שעשה לה אביה בצוואתו. חשבה שתפגוש אישה מרת נפש שתדבר סרה באביה או תסרב לדבר אודותיו. להפתעתה נוכחה ששרה גאה באביה ונשאה בקרבה זכרונות נעימים ממנו.
