פרשת השבוע שלנו, כִּי-תָבוֹא, נקראת השנה בח"י אלול. יש כמה עניינים בהם מיוחד היום הזה; אחד, זה שהוא הראשון לשנים עשר הימים האחרונים בשנה. לכן אפשר ורצוי לפתוח בו מהלך של התבוננות בשנה החולפת, בשנים עשר החודשים שחלפו, יום לחודש עד ראש השנה, כשהכוונה היא להגיע למודעות ברורה בדבר מה שעלינו לתקן מראש השנה והלאה. עוד ייחוד ליום הזה הוא בעובדה שזהו יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, הבעש"ט מייסד החסידות הכללית בשנת ה-תק"ה, ואדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב"ד בשנת ה-נח"ת. זהו גם יום ההסתלקות של המהר"ל מפראג, מאור גדול בזכות עצמו, וזה רומז ליחס של המשכיות בינו לבין שני בעלי יום ההולדת, המשכיות של דרך בעבודת ה'.
מאז ומעולם, בעם ישראל, חודש אלול הוא חודש של התבוננות כנ"ל. אבל המיקוד הזה, שבשנים עשר הימים האחרונים של השנה אנחנו אמורים להתבונן, לשחזר את התנהלותנו בשנים עשר החודשים שחלפו, כגון בוויתורים ובהנחות שעשינו לעצמנו מצד אחד ובהקפדתנו היתרה והפוגענית על הזולת מצד שני - הרעיון הזה הוא פרי תורתם של גדולי ישראל המוזכרים לעיל, אבות תורת החסידות. הם אלה שחידדו והדגישו את הרעיון שהתורה מדברת אל כל אחד ואחת מאתנו בכל עת ובכל מקום. כמו למשל עניין המלחמה שנדון אצלנו ב
רשימה לפרשת השבוע שעבר, שלא מדובר (רק) במלחמה גשמית או אחרת נגד אויב חיצוני, אלא במלחמה פנימית שעלי לנהל עם עצמי ועם נטיותיי הטבעיות.
ובאותו סגנון חשיבה מורה לנו הבעש"ט שמכל דבר שיהודי רואה או שומע הוא צריך ללמוד הוראה בעבודת ה' שלו. ואם מכל דבר שרואים או שומעים צריכים ללמוד הוראה, קל וחומר כשמדובר בפרשת השבוע שהיא האקטואליה הרוחנית שלנו. נביא כדוגמה רעיון מתורת הבעש"ט על הפסוקים הראשונים בפרשת השבוע. הפרשה פותחת כך [דברים כ"ו]: [א] וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. [ב] וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ--וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לכאורה, הנחיות לחקלאי של פעם, שלא ישכח מאיפה באה לו הברכה ביבול. זה ודאי נכון בפשוטו של מקרא, אבל מה עם מי שאינו חקלאי ומעולם לא היה, איך ילמד הוראה בעבודת ה' מהפסוקים האלה? וגם החקלאי, מה יעשה כשאין בית מקדש להביא אליו את הביכורים?
בא הבעש"ט לעזרתנו ומפרש את הפסוקים ברמה הרוחנית שלהם, במסר הפנימי שלהם: כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֶרֶץ - לשון רצון וּמְרוּצָה, אזי צריכה להיות העבודה וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ - להמשיך בהתיישבות. וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא - להמשיך אורות בכלים. וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ - שכל מקום שאליו הולך יהודי הרי זה בבחירת העצמות. כאן מסתיימת תורת הבעש"ט, אולי כי ההמשך מובן מאליו, אבל אנחנו נוסיף את ההמשך שעבור רובנו הוא אינו מובן מאליו כלל: תכלית הילוכו של יהודי בעולם הזה, הילוך שנקבע בבחירת העצמות, היא לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, לחשוף את העובדה שהקב"ה נמצא שם, במקום שאליו נקלע בהכוונת ההשגחה העליונה. למי שאינו מורגל בשפה זו, זה נשמע כמו סינית. רוב הביטויים אינם מוכרים ולכן אינם מובנים לדובר העברית המודרנית. כאן בא לעזרתנו כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' ומפרש את דברי הבעש"ט בשפה שגם אנחנו נוכל להבין.
וזהו תוכן דבריו: את הביכורים מביאים מפירות מובחרים בלבד וגם מקום גידולם צריך להיות מובחר. המובחרות שלהם אינה מצד הטבע אלא מצד העובדה שגדלו בארץ ישראל, [יב] אֶרֶץ, אֲשֶׁר- ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה [דברים י"א]. מזה מובן שמדובר באורות רוחניים נעלים ביותר שהתוצאה הגשמית שלהם היא פירות מובחרים ביותר. ועליהם נאמר וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, על הפירות המובחרים וגם על האורות הנעלים. טֶנֶא זה ראשי תיבות; טעמים, נקודות, אותיות. מאלה מורכבות התיבות, המילים שבספר תורה. וההוראה היא שאת האורות הכי נעלים, את הרעיונות הכי חכמים, יש לתרגם למילים. אחרת זה לא שווה כלום, זה נשאר בתחום המופשט ולא מועיל בעולם הגשמי.
וכל זה מתחיל כאשר תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֶרֶץ - לשון רצון וּמְרוּצָה. האותיות העיקריות במילים 'רצון' וריצה' הן ר' ו-צ', מה שרומז לקשר פנימי ביניהן. כאשר רוצים מאוד להגיע למשהו, ליישם איזה רעיון נפלא שצץ במוחנו ובוער לנו מאוד לבצע אותו כאן ועכשיו - מתחילים לרוץ בלי חשבון. צריכים קודם לחשוב טוב, שהרעיון יתיישב אצלנו, ורק אחר-כך לפעול.
זריזות במתינות המשך הביאור מתייחס כמובן לעבודת ה' של יהודי. כאמור, הכלים הדרושים הם מילים אבל גם מעשים. מילים של תפילה ולימוד תורה ומעשים של מצוות, שבכולם מלובש אור אלוקי נעלה ביותר שאין שום דרך להתחבר אליו מלבד באמצעות הכלים הנ"ל. היהודי שמביא ביכורים מלביש את אותם אורות נעלים בכלים של מעשה, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וגם בכלים של דיבור, זה חלק מהמצווה: [ה] וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. רק את שני האירועים האלה הוא מזכיר כי רק בהם הייתה סכנה מוחשית של היטמעות באומות חס ושלום. והיו גם צרות קשות נוספות: [ו] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. התזכורת הזאת שיהודי נדרש להזכיר לעצמו באוזני הכהן בבית המקדש, נועדה לבנות אצלו מצב נפשי של ענווה מול הבורא יתברך ובכלל. תזכורת שלא הכל אני יכול.
ומה הייתה תגובתנו לעבדות שהטילו עלינו המצרים - [ז] וַנִּצְעַק, אֶל-ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. אומנם נראה היה כאילו המצרים יכולים לעשות בנו מה שהם רוצים, אבל ברגע שצעקנו אל ה' - הוא נענה וגם פעל בגלוי ובעוצמה: [ח] וַיּוֹצִאֵנוּ ה', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל--וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וכמובן, התזכורת הזאת - שלא בכוחנו יצאנו ממצרים אלא בחסדי ה' יתברך, חשובה ביותר. כי מה שהיה נכון אז - נכון היום בדיוק כמו אז. וגם ההמשך הוא נצחי: [ט] וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. לא רק שהוציא אותנו ממצרים, גם נתן לנו את הארץ הטובה הזאת.
ולי באופן אישי, ממשיך ואומר החקלאי היהודי, נתן ה' יתברך את חלקת האדמה שעליה גדלו הפירות המובחרים האלה: [י] וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, ה'; וכאן באה תנועה סמלית לחתימת המהלך כולו, וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ. השתחוות משדרת ביטול, יחס של עבד לאדונו. בהשתחוות זו, כמו בכל ההשתחוויות בתפילה, מבטא היהודי את כפיפותו לבורא יתברך ואת הכנעתו לפניו. ודווקא מתוך כך הוא עשוי להגיע לשמחה אמיתית: יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ --וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. וכאן אנחנו עוברים לתורתו של אדמו"ר הזקן, שיום הולדתו חל בשבת זו כנ"ל, ונביא תמצית מדבריו על פסוק בפרשת השבוע בעניין השמחה.
בפרשת השבוע יש פרק שלם [פרק כ"ח] המתאר צרות נוראות שיבואו על עם ישראל אם לא ישמעו להוראות התורה. בין היתר כתובים הפסוקים הבאים: [מז] תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. [מח] וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ (...). הרצף של הפסוקים הזה מובן בפשטות ש-וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ, הוא עונש על אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת- ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה, ואדמו"ר הזקן שואל בליקוטי תורה שלו, איך דורשים מיהודי פשוט לעבוד את ה' בשמחה?: הלא זה הוא מדרגות הצדיקים, כמו שכתוב שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה' וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. ואיך יגיע כל אדם לזה? והוא מסביר שיש שתי מדרגות בעבודת ה', בחינת יום ובחינת לילה. הצדיקים שעבודתם בבחינת יום, כלומר שהאור האלקי גלוי בפניהם תמיד כמו באור יום, אכן עובדים את ה' בשמחה שמגיעים אליה במאמץ קל, די להם בהתבוננות קצרה בפסוק [דברים ו'] [ד] שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ה' אֱלֹקֵינוּ, ה' אֶחָד כדי להגיע לשמחה.
לעומת זאת אצל יהודים פשוטים, כאלה שעוד לא הגיעו למדרגת הצדיקים, העבודה היא בבחינת לילה, רוב הזמן חשוך להם ואינם מזהים את האור האלוקי המלובש בעולם. לכן, יותר קשה להם להגיע לשמחה בעבודת ה' או בכלל, אבל גם הם יכולים, ולכן חייבים, להגיע לעבודת ה' מתוך שמחה. והדרך להגיע לשמחה זו רמוזה כבר בתחילת הפרשה, בפרשת הביכורים כנ"ל. האדם מפנים בשלמות את כפיפותו לבורא יתברך, הוא מודע לאפסותו בעולם הזה, ודווקא מתוך כך הוא יכול להגיע לשמחה. כי כל עוד אינו מגיע לכך, בהכרח הוא חווה את אהבת עצמו, הרגש הכי טבעי בעולם, ולעצמו - תמיד יחסר לו משהו ותהיה לו סיבה להיות לא מרוצה ואפילו עצוב. אז איך יהיה בשמחה?! אבל כאשר הוא מכפיף את עצמו לבורא יתברך במעשה ובדיבור, כנ"ל בביכורים - הוא מתמלא הכרת תודה אליו ובכך נחשפת אהבת ה' הטבעית שמסותרת בלבו של כל יהודי והוא מתמלא שמחה אמיתית, שמחה בקשר שלו עם בורא עולם ומנהיגו.
וזו העבודה של חודש אלול בכלל ושל שנים עשר הימים האחרונים שלו בפרט, להגיע למודעות שאין לי כלום משלי והכל הוא חסד ה'. בכך זוכים למחילה גמורה ולכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, מסביר אדמו"ר הזקן, שכן ה' מוחל לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ, למי שמשים עצמו כשיריים.
