לאחר כעשר שנים בהן אנחנו מתגוררים בדירה, החליטה אשתי שהגיע הזמן לעשות בה מספר עבודות תחזוקה, או בשפתה הציורית - שיפוץ קטן. אצלי, כל מילה המבוססת על השורש ש.פ.צ. מעוררת פחדים לא רציונליים, משיפוצניקים המשתלטים על ביתי. בדמיוני הם מרססים את הקירות, לפחות אלו שנותרו לאחר הריסת חלק מהם, בצבעים המתאימים למוסד גריאטרי, ומסרבים לעזוב, בטענה שאין להם קבלות. לכן, ניסיתי בתחילה לדחות את מועד ביצוע ההחלטה, ולבסוף השלמתי איתה, בתנאי שנסתפק בתיקונים ובעבודות צבע בלבד, ללא הריסה או תוספת של קירות.
התקשרנו לקבלן עתיר המלצות, וזימנו אותו לצורך קבלת הצעת מחיר. אשתי, השומרת בקנאות על מעמדי כראש המשפחה, הודיעה לי שהיא אינה מתכוונת להתערב במשא-ומתן הכספי, מפני שזה קטע של גברים בלבד. ליתר ביטחון, ערכנו סימולציה של משא-ומתן, ובסיכומה הורתה לי אשתי לא להתבדח עם הקבלן, לא לשאול לשלומו או לשלום משפחתו, מפני שהוא עלול לפרש את היחס החברי שלי כחולשה, שתביא להעלאת המחיר. דקות לפני הפגישה הגורלית היא אמרה לי שהיא סומכת עלי שאשכיל לסכם על מחיר שישמור על האינטרס הכלכלי של המשפחה. במילים אחרות, תקציב הקניות שלה לא ייפגע גם לאחר השיפוץ, שהיא עצמה יזמה.
באסם, הקבלן הנבחר, הגיע לפגישה, ומיד החל לסייר בבית, כשהוא רושם לעצמו הערות במחברת שהביא איתו. מדי פעם סימן קו קטן על אחד הקירות, או בשולי חלון. הוא שתק, ואני, שהתלוויתי אליו, חששתי לפצות פה, כדי לא להרגיז אותו, מה שעלול להביא להעלאת מחיר השיפוץ. בכל מהלך הסיור בבית, חיכתה אשתי בסלון, נאמנה להבטחתה שאני אנהל את המשא-ומתן.
משסיים באסם את הרישומים במחברתו התכוונו לשבת ולדון בעלויות. "רק רגע", קראה אשתי ממקומה, "רשמת את הכל?", בן רגע זינקה ממקומה, וקראה לו לסיור נוסף בבית, רק כדי לוודא שכל תוכניות השיפוץ שלה הועלו על הכתב. עינה החדה הבחינה בסימונים על הקירות, ובמענה לשאלתה הציע הקבלן לשנות את מיקומם. "למה אתה מתכוון?", שאלתי בשמץ של עצבנות. וכאן החל באסם בהסבר מדעי על זוויות קרינה והצללה, שיכולות להיות יעילות לקירור בקיץ ולחימום בחורף, אם רק נשנה את מיקום הקיר. "אתה מתכוון להרוס אותו?", שאלתי בהיסוס. "לא הורסים, מורידים בעדינות את הקיר הקיים, ובמקומו נבנה קיר גבס דקורטיבי שנושם בקיץ, ומזיע בחורף".
זיעה קרה, שאינה קשורה לעונות השנה, החלה לזחול לאיטה ממעלה הצוואר בואך עמוד השידרה שלי. חשתי שהנשימה קשה עלי מפני שאבק הריסה חודר לריאותיי, והלמות הפטישים מכה בראשי. גם אשתי חשה במצוקה אליה נקלעתי, ולמרות שראתה בקיר הגבס הזדמנות פז לקירוב לבבות בין שני העמים, העדיפה את בריאותי הנפשית, ודחתה את הצעותיו האקולוגיות המתקדמות של ידיד המשפחה החדש.
לאחר סיורי ההכנה המוקדמים, התיישבנו לסיכום עלות השיפוץ, אשתי מהצד, כביכול לא מעורבת, ואני בחזית מול באסם. האחרון הוציא מחשב נייד משוכלל, הזין את הנתונים מהמחברת לתוכנה "לניהול שיפוץ דירות", אותה, סיפר לנו בגאווה, פיתח אחיו שסיים את הטכניון. הבנתי שאני עתיד להשתתף בעקיפין גם בעלויות המחשב וגם בהוצאות הלימודים של האח המשכיל.
דקות של שתיקה ומתח עברו עלי, עד לסיום החישובים שערך באסם. מדי פעם קם וערך מדידות נוספות, וכל מדידה כזו העלתה את לחץ הדם שלי ובמקביל גם את המחיר. מבטים מודאגים הוחלפו בין אשתי לביני. בסתר ליבי קיוויתי שהמחיר יהיה גבוה עד כדי כך, שנבטל את השיפוץ.
"15,000 ש"ח", הראה לי את הסכום שריצד על מסך המחשב. העמדתי פני מופתע, ושאלתי בנימוס איך הגיע לסכום שנראה לי גבוה מאוד לשיפוץ קטן. "זה לא אני, זה המחשב", החל שוב להסביר לי את יתרונות התוכנה המתקדמת שפיתח אחיו.
"אולי תציע לבאסם לשתות", קראה אשתי. זוהי דרך מנומסת מצידה לרמוז, שתפקידי במשא-ומתן הסתיים, ועלי לפנות את הזירה לקשוחים ממני. בשנים שלנו ביחד היא למדה שישנם רגעים בהם רגשות סוציאליסטיים מתעוררים בי, ואני מגלה אהדה לעובדי כפיים, ונוטה לא להתמקח איתם, או בקיצור, קל לעבוד עלי. אלו הם הרגעים שמעמדי כגבר במשפחה עדיין נשמר, אך המושכות עוברות לידיה. גם באסם הבין שהמשא-ומתן האמיתי החל, ולמופעי הייטק שלו אין כל השפעה על אשתי.
מרגע זה החל פרק של וידויים אישיים מרגשים מצידם של הנושאים ונותנים. אשתי גוללה את תולדות משפחתה ומשפחתי, שבהן היה בכל דור ודור עובד-כפיים אחד לפחות, ובשם האחווה ההיסטורית של מעמד הפועלים, עליו לעשות הנחה. אני גיליתי בהזדמנות זו פרטים חדשים על משפחתה, והבטחתי לעצמי לברר אותם מאוחר יותר. באסם, מצידו, חשף בגילוי לב את תולדות בני משפחתו, והדגיש שרובם אנשים משכילים. הוא סיפר שמשפחתו היא שם-דבר בחיפה מדורי דורות, ולכן הוא מחויב לבצע עבודה משובחת. וחוץ מזה הוא חישב כבר את ההנחה מראש, מפני שאנחנו נראים לו אנשים נחמדים, והוא לא יכול להוריד יותר את המחיר.
העובדות על משפחתו של באסם עוררו בי עניין רב, ורציתי לשאול אותו מספר שאלות. אך אשתי, ששמרה על דריכות רבה, הבחינה בכוונתי להתערב בשיחה, התערבות שעלולה להתפרש כהבעת עמדה לצידו של הקבלן, ובכך לפגוע בהישגי המשא-ומתן. מבט אחד מצידה, נתן לי להבין שזוהי נקודת הכרעה חשובה, ושעדיף שאשקול את דבריי בזהירות.
לא התאפקתי. "יש רחוב על-שם אחד מראשי המשפחה שלכם בחיפה?", חיוך רחב עלה על שפתיו של באסם. פניה של אשתי לעומת זאת נפלו. לדעתה נלכדתי בפח שטמן לי באסם. הסימולציה המוקדמת נכשלה.
"אתה מכיר את הרחוב?", שאל באסם בסיפוק. "בוודאי, אני מטייל שם הרבה", עניתי. באסם שתק מספר רגעים, בדק שוב את הנתונים, והודיע שבזכות היכרותי את שמו של אחד מאבות משפחתו, יעניק לנו הנחה נוספת. נעצתי באשתי מבט ניצחון. מיהרנו לחתום על זכרון-דברים ונפרדנו בידידות עד מועד תחילת העבודה.
"את רואה, בזכות סימני הידידות שגיליתי, זכינו בהנחה משמעותית", אמרתי בגאווה. "טעות בידך, הוא ניצל את גילויי הידידות שלך כדי להרדים אותנו. אם לא היית מתערב היינו מקבלים הנחה גדולה יותר", אמרה ופנתה לבדוק את הסימונים על הקירות. "אולי בכל-זאת נזיז אחד מהם", שאלה. מיהרתי לצאת מהבית כל עוד הקירות שלמים.
