1. שיחות שארם: דרישת ישראל מהרשות הפלשתינית להכיר בישראל כמדינת העם היהודי אינה חלק מהמו"מ, אלא הבסיס לכֵנות הכוונות של הצד הפלשתיני. הפלשתינים אינם אמורים לקבל תמורה כלשהי על עניין כה בסיסי: הכרה והודאה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בחלק כלשהו של ארץ ישראל ההיסטורית. מכאן מתחילים את המו"מ.
הכרזתו של חבר צוות המו"מ הפלשתיני, נביל שעת', כי "הרשות לא תחזור בה מסירובה להכיר בישראל כמדינת העם היהודי" מלמדת מה שכולם מתחמקים מהודאה בו: הפלשתינים אינם מעוניינים בסיום סופי של הסכסוך. אם ישראל תתפתה ותעביר להם אזורים נוספים לשליטה - מה טוב, אבל הם לעולם לא יודו בזכותו של העם היהודי. יתרה מזאת, כמו חלקים ניכרים בשמאל העולמי, הערבים אינם רואים ביהודים עַם אלא דת, ולא משנה ההיסטוריה. מבחינתם, קהילה דתית אינה זכאית להגדרה לאומית עצמית.
הסיבות שמנה שעת' מחזקות עוד יותר את ההנחה לעיל. לדבריו, הכרה בישראל כמדינה יהודית, "תאיים באופן ישיר על הפלשתינים הנוצרים והמוסלמים החיים בישראל ותמנע את זכות השיבה מהפליטים". מבחינת המיעוט הערבי אצלנו, ישראל היא מדינה יהודית מזמן - כך הוכרזה גם על-ידי האו"ם וכך הדברים מעוגנים בחוקיה ובתודעתה. משום כך, מה שעומד מאחורי דברי שעת' אינו שיח זכויות המיעוט (אנחנו דואגים למיעוט הערבי בתוכנו הרבה יותר מכל מדינות ערב), אלא שיח זכויות הרוב היהודי (שהוא מיעוט במזרח התיכון), ששעת' והרשות הפלשתינית בכלל אינם מכירים בו. וכבר אמרנו, שאין לנושאים ולנותנים מהצד הפלשתיני מנדט לוותר על עילת הקיום (raison d’etre) העמוקה ביותר של הסכסוך הערבי-ישראלי, שאפילו דרישת השיבה משמשת עבורו רק אילוסטרציה: עצם נוכחותם של היהודים כעם בעל זכויות מדיניות בחלק זה של העולם.
2. סקר הלמ"ס האחרון לימד את מה שכולם יודעים: החברה הישראלית היא חברה מסורתית בעליל. לא רק 58 האחוזים שהגדירו עצמם כחרדים, דתיים ומסורתיים - אלא גם 42 האחוזים שהגדירו עצמם חילוניים. 86 אחוזים מתוכם הצהירו על מידת שמירה כלשהי של המסורת היהודית (למעלה מרבע מתוכם אף הצהירו על מידה רבה של שמירת מסורת).
ככלל, צריך להתייחס אל הצהרות ההשתייכות הראשוניות כאל עניין סוציולוגי ולא תיאולוגי. יש לא מעט מסורתיים הרואים בהגדרה "חילוני" כמציינת אי-השתייכות לזרם כלשהו ולא אמירה ביחס לאמונתם או מידת שמירת המסורת שלהם. רק התייחסות תקשורתית שטחית יכולה לראות בסימנים החיצוניים (כיפה, חצאית וכולי) סימן מהימן כלשהו.
רוב מוחלט של החברה הישראלית הוא אפוא מסורתי. כיצד זה מתיישב עם רוב אמצעי התקשורת המתכחשים לנתון זה? איזה ישראלי רואים לנגד עיניהם קברניטי התקשורת - ישראלי כמותם, המרוחק מאוד ממסורת יהודית ובמקרה הטוב רואה בזה רק פולקלור, מאכלים ומושא לסיקור מנוכר. הסקר של הלמ"ס מעיד על הטעות הגדולה של התקשורת הישראלית.
3. לאחר ההתרעמות הצודקת על
שביתת עובדי רשות שדות התעופה, ולאחר הנימוקים המשכנעים ששמעתי מפי נשיא לשכות המסחר אוריאל לין על העיתוי המקומם ועל הנוסעים שהפכו בני ערובה בעל-כורחם במאבק העובדים על שמירת הפנסיה שלהם - יש לזכור שמדובר במסורת (שוב מסורת) ישראלית בת שנים רבות: אין הישגים בלי אלימות. לעובד מן השורה אין אמון שמוסדות השלטון ("אלה שם למעלה") מבקשים את הטוב עבורו. הוא לא סומך על הבטחות, ולכן יפעיל גם כוח מוגזם כדי לשמור על חלקת אלוהים הקטנה שלו. בלשונם הזהב של חברי "הגשש החיוור": "תגיד לי אם צריך לדבר שאני שובר עליו שולחן. הכל פה פרוטקציה". בקיצור: לא עכברא גנב אלא חורא גנב.
4. אני אוהב את שעון החורף. אוהב את הערב היורד מוקדם ומלטף בשמיכה רכה וקרירה את בטון הבתים, צובע את העצים והאספלט בצבעים מרגיעים אחרי האור הצהוב, המכאיב לעיניים. שעון החורף גם טוב להורים; אפשר כעת להשכיב את הילדים מוקדם כדי שיקומו רעננים ללימודיהם, וגם ההורים מקבלים לעצמם זמן איכות רב יותר. חורף נעים וגמר חתימה טובה.
