חגי תשרי בכלל והימים הנוראים בפרט חושפים את הישראלי לשפת העתיקים, עברית קדומה בת אלפי שנים קופצת משולי השיח הציבורי ומתייצבת כמתריסה בפנינו, לא תוכלו להתחמק ממני. שפת המקרא רחוקה מהעברית העכשווית, אבל לא מעט ישראלים מכירים אותה עד רמה מסוימת. לא כך ביחס לשפת המדרשים, התלמוד, הגאונים, ימי-הביניים, הרנסנס, החסידות, ואפילו לשון ההשכלה של המאה ה-19 - אלו רבדים שנדמים לישראלים רבים כמעט כשפה זרה.
היה זה אדם ברוך שהדגיש את ההבדל שבין השפה הדתית לשפה החילונית, בין מה שכינה "עברית יהודית" לבין "עברית ישראלית". אנחנו נתקלים, מעשה יום ביומו, בהתנגשות (יש שיאמרו: התגוששות) בין שפת העתיקים לעברית העכשווית.
עתיקותה של העברית מרחיבה את אפשרויותיה. כמעט לכל מילה יש כמה משמעויות הנובעות מרבדים לשוניים היסטוריים שונים. העברית היהודית שואבת משמעויות משפת השיח הדתי ואלו, פעמים רבות עשויות להתנגש במשמעויות העכשוויות של השפה.
יום הזיכרון ב'יהודית' הוא ראש השנה שבו האלוהים זוכר את ברואיו ובא איתם חשבון, לעומתו ב'ישראלית' יום הזיכרון הוא לחללי מערכות ישראל. הדוגמאות שמביא ברוך רבות: נימוס ב'יהודית' הוא תקן; אומנות היא פרנסה; רבנות היא שררה. מקורי הוא מסורתי, כיוון שהמסורת היא המקור, לעומת ה'ישראלית' שבה מקורי קשור לחידוש, אוונגרד וכולי. פשע ב'ישראלית' הוא דבר חמור במיוחד, ואילו ב'יהודית' פשעתי הוא התרשלתי.
'נפולת של נמושות' כהגדרתו של
יצחק רבין את היורדים, הוא ביטוי בלתי אפשרי ב'יהודית'. 'נמושות' אינם פחדנים אלא זקנים שבשל תשישותם איחרו לאסוף לקט, שכחה ופאה; ו'נפולת' היא בהמה שנפלה וריסקה אחד מאיבריה הפנימיים, לכן היא טריפה. בצדק, מציע לנו ברוך לדמות את אחד הרבנים קורא למישהו 'נמושה', ובעוד שכוונתו לזקן חלוש שיש לגונן עליו, רוב הישראלים יבינו שהרב מחשיבו פחדן עלוב, והנה פתח למהומה גדולה ולכותרות ראשיות.
דוגמה עכשווית לדיון הזה אפשר למצוא בידיעה החדשותית שתפשה כותרות לא מעטות על ה
"איחולים" שאיחל הרב
עובדיה יוסף ליו"ר הרשות הפלשתינית. הציטוט הקפיץ את שוחרי שלומו של עבאס שהשיבו גידופים למנהיגה הרוחני של שס, זה שפעם זכה מהם לתשפוכת שבחים על חוכמתו העמוקה, שעה שפרסם את פסק ההלכה שתמך במסירת שטחים בתמורה לשלום.
אבל מה אירע כאן מבחינה תקשורתית ותרבותית? ברמה הטכנית אירעה פה גזירה של ציטוט משיח הלכתי-דתי והדבקתו בשיח תקשורתי-כללי, גזירה של הרחבת ציטוט קנוני וכפייתו על המרחב הפוליטי. הזמן היהודי לא מתחשב בשיחות המדיניות. הזמן המשמעותי היחיד לשומעי הדרשה הוא זמן אלול, ערב השנה החדשה. המחשבה ששיעור ההלכה הקבוע הוא במה לאמירות מדיניות נובעת מאי-הכרת המַטריה.
בדרשה בת שעתיים המכוונת בעיקרה להלכות ראש השנה, מגיע הדרשן לחלק העממי, ה"סימנים" של סעודת החג. מנהג יהודי בן אלפי שנים שבו מסמלים באמצעות מאכלים את כיוונה ומהלכה (הטוב) של השנה הנכנסת. כך נוהגים לטבול תפוח בדבש ולבקש "שתתחדש עלינו שנה מתוקה". כשמגיעים לתמרים מבקשים: "יהי רצון שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו". בהערה המצורפת לברכה מצוין "יכוון על האויבים התחתונים", דהיינו אויבים בשר ודם ולא ישויות מטפיזיות.
האקטואליזציה של האויבים היא אפוא מעיקרו של המנהג, לפחות בחלקו העממי. על-רקע זה באה אמירתו של הרב יוסף בדרשה כהרחבה אקטואלית של מה שיהודים רבים אמרו בראש השנה. לא נעים לאוזן, אבל בוודאי שלא מדובר בהצהרה מדינית, גם לא בקריאה לפעולה. בשיח העממי וכנראה גם בשיח הכללי - הפלשתינים הם אויבינו. אנחנו מבקשים לכרות איתם חוזה שלום, אבל במאה השנים האחרונות, ובמיוחד בשני העשורים האחרונים, הם עצמם הבהירו לנו שאנחנו אויביהם. ואחרי האמירות הקשות הללו, אם יקרה הבלתי ייאמן והפלשתינים יצבאו על דלתותינו בבקשת שלום אמיתית, האם הרב עובדיה יוסף לא יתמוך?
עוד ב-1926 כתב חוקר הקבלה הנודע, גרשום שלום, כי הציונות חשבה שהצליחה לחַלֵן את העברית, שחילצה מתוכה את "העוקץ האפוקליפטי". אבל, לדבריו, הדברים רחוקים מהאמת, שכן "חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי-אפשר למעשה לרוקן את המילים המלאות עד להתפוצץ, אלא המחיר הפקרת השפה עצמה". והרי את השפה לא הפקרנו. אנחנו ממשיכים לדבר עברית. משום כך, הזהיר שלום כבר אז, הסכנה החמורה המאיימת על היישוב העברי, יותר מהאיום הערבי, היא "מה תהיה התוצאה של עִכשוּו העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו?". שלום חרד בעיקר לדור הצעיר שכלפיו עתידה באחד הימים להתפרץ "העוצמה הדתית הכמוסה בה נגד דובריה", כאשר השפה "תפנה את נשקה נגד דובריה", שכן "בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום".
אפשר להתייחס אל המשמעויות הדתיות, תרבותיות, יהודיות של השפה כאל הלא-מודע של העברית העכשווית. כולנו מדברים 'ישראלית', אבל ה'יהודית' נוכחת שם כל העת ואי-התייחסות אליה היא פעולה אנטי-תרבותית, היא מתן מעמד בלעדי רק לקצה הקרחון ולא לקרחון כולו, העדפה של השכבה הראשונה והותרת כל התוך הלשוני ההיסטורי לדיונים דתיים או אקדמיים.
האירוניה הטראגית היא שדווקא נוכחותו של השיח העממי בדברי הרב עובדיה יוסף בחיים הפוליטיים מאלצת את התקשורת הישראלית להתייחס בעקיפין אל השפה היהודית, בעוד שהמרחב האדיר של כתביו של הרב יוסף כמו גם כלל הספרייה היהודית נותר בשולי השיח הציבורי ומחכה עדיין לגואל.
לאן מובילה אותנו בורות קולוסאלית מעין זו? - מילא הרב יוסף, אבל מה קורה בשיחות בינינו לבין הפלשתינים? אם איננו יודעים להתייחס בצורה מלאה אל המכשיר העיקרי שבאמצעותו מנהלים שיחות - השפה - כיצד חושבים להגיע לתוצאות כלשהן? הישראלי והפלשתיני יושבים בצוותא ומשוחחים בשפה בינלאומית, אבל נוגעים רק בקצות הקרחון של משמעויות המילים. מה למשל אומרת המילה 'אדמה' לישראלי ומה לפלשתיני - לראשון, כך משווקים לנו, הכוונה היא לטריטוריה, שטחים, שאפשר להתפשר עליהם. אבל האחרון מכוון למשמעות הקמאית של המילה אדמה, שבלעדיה אדם אינו נקרא אדם, והיא מכילה בתוכה גם את ה'דם' ששווה לשופכו כדי להשיגה.
שנים רבות מדי אנחנו מקריבים קורבנות לאלוהי הרציונליזם מבלי לתת את הדעת ברצינות גם לממד הלא-רציונלי של החיים, גם ללא-מודע של השפה, גם להבדלים בין השפה ה'יהודית' ל'ישראלית' ובין ה'ישראלית' לזו הערבית. אולי, אם נשיב לתוך השיח הפוליטי והדיפלומטי את השפה היהודית, נוכל להגיע לתוצאות טובות יותר הן בהתנהלותנו הפנים חברתית והן ביחסי החוץ שלנו.
