אין זו הפעם הראשונה שממשלת ישראל בראשותו של מר נתניהו מנסה להמרות את פי הממשל האמריקני. בביקורו האחרון בוושינגטון, סבר מר נתניהו שהתבוסה הכואבת של אובמה בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס תפיל אותו לקרשים. ביטחונו של ראש הממשלה גבר, אמירותיו הפכו להיות יותר חדות, יותר מיליטנטיות, עד הפגישה עם שרת החוץ קלינטון. במשך שבע השעות בהן דנו הצדדים על המשך המו"מ עם הפלשתינים, ככל הנראה, נאמרו דברים קשים מאוד מצד האמריקנים, אולי אפילו איומים ברורים, עד שהתברר שמר נתניהו הסכים להקפאה נוספת לשלושה חודשים תמורת חבילת הטבות צבאיות. ה"סוכריות" שארה"ב הייתה מוכנה להעניק לישראל אינן בטלות, אלא להפך: יש בהן כדי לחזק את כוחה הצבאי של ישראל. מכאן ואילך יש לדון במהות ולא בתמורה שהאמריקנים יהיו מוכנים לתת לישראל. המהות היא הסכם עם הפלשתינים, סיכוייו ומכשוליו.
מתווה ההסכם ברור לכל הצדדים ואין טעם להסתירו מפני הציבור: כ-95% מכלל שטחם של יהודה ושומרון יועברו לפלשתינים תמורת חילופי שטחים "איכותיים" ולאו-דווקא כמותיים; ירושלים המזרחית תהפוך לבירה הפלשתינית ללא ה"אגן הקדוש", קרי הכותל המערבי וסביבותיו שיהיו בשליטה בינלאומית; לא תהיה "זכות שיבה" בפועל למדינת ישראל; ישראל תוכר כמדינת העם היהודי, הווה אומר מדינת לאום יהודית. אין במתווה זה שום חידוש ממשי, כי הרי המדובר בתוכניתו של אולמרט שנדחתה על-ידי הפלשתינים. אם לא תהיינה הפתעות מרעישות, אבו מאזן יהיה מוכן לדון במתווה זה, אף על-פי שכאמור, דחה אותו בשעתו.
מתווה ישן - הצלחה חדשה? אלא שאליה וקוץ בה: האם ממשלת ישראל הנוכחית תצליח היכן שממשלת אולמרט לא הצליחה? האם אבו מאזן, בהנחה שהשתכנע לקבל את המתווה המתואר לעיל, ימצא פרטנרים בקרב הפלגים הפלשתינים השונים, כולל בעזה? האם מר נתניהו יוכל להעביר החלטה מסוג זה בכנסת הנוכחית? הנטייה היא להשיב לשאלות אלה בשלילה מוחלטת, זאת מן הסיבות שתתוארנה בהמשך.
ראשית, חייבים לקבוע שהזמן שהוקצב להשגת ההסדר, קרי שלושה חודשים, נראה כבלתי אפשרי, יהיו המאמצים גדולים ככל שיהיו. לסכם תוך שלושה חודשים נושאים כה מסובכים, זה ניסיון לרבע את המעגל. אם בכל זאת יגיעו להסדרים חלקיים, למשל הגבולות, ללא ירושלים והאגן הקדוש, ההסדר לא יחזיק מים. נכון שבמסגרת הגבולות החדשים ניתן יהיה לבנות ללא הפרעה, אלא שאי-הסכמה על ירושלים תוביל, בהכרח, לקריסת ההסכם כולו. לא ישראל ולא הפלשתינים יהיו מוכנים לוותר על ירושלים בקלות, אם בכלל, לכן ההסכם כולו בסכנה. לא ניתן למחוק במחי יד את כל האידיאולוגיה שנבנתה במשך 40 שנה באשר לירושלים, לכן יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להעביר החלטה כה טעונה דתית ורגשית בשני הצדדים.
אם נקבל את
דברי ראש אמ"ן היוצא, עמוס ידלין, לפיהם ניתן להסיק שבעזה קמה "מדינה אירנית" זוטה, הרי המסקנה היא שחמאס לא יגמיש את עמדותיו כהוא זה. אם כן, איך כופים על חמאס הסכם הנראה בעיניו כבגידה של ההנהגה הפלשתינית? אם עזה תישאר ישות עצמאית למחצה ומן העבר השני תקום מדינה פלשתינית, אין שום אפשרות להשלים עם מציאות זו. אז איך מגשרים בין הסתירות הללו? שאלה מעניינת!
גם בישראל יהיה קשה מאוד להעביר הסכם לפי המתווה המתואר לעיל. הערכה מפוקחת מובילה למסקנה שרוב אזרחי ישראל אינם מאמינים שניתן להגיע לשלום אמת עם הפלשתינים, לכן כל הסכם עימם הוא בבחינת מכירת אשליות. למי שבמשך עשורים רבים הטיף ל"תורת השלבים" עד שנקלטה היטב בתודעת היהודים, יהיה קשה מאוד לשכנע שבמשך חודשים ספורים כל המאוויים של הפלשתינים נמוגו.
מר נתניהו יודע את כל אשר נטען לעיל. הוא ודאי יודע שמה שרואים מכאן לא רואים מוושינגטון, מלשכת הנשיא אובמה. הביקורת בכלי התקשורת האמריקניים נגד ישראל אינה מקרית. גל עכור עובר על הידידה היחידה של ישראל, אך היא אינה מוכנה לוותר. מי שתלה תקוות גדולות שמא ישראל תוכל לעמוד בפני הלחץ העצום של הנשיא אובמה, התבדה. לאמריקנים יש מנופי לחץ על ישראל שאין יעילים מהם. מי אם לא מר נתניהו היה אמור לדעת זאת? מדוע היה צורך במשבר אמון כה בלתי נעים כדי לחזור לאותה נקודה כאובה? אין תשובה טובה יותר מאשר קבלת הקביעה שללא משברים לא ניתן להגיע לפתרונות. בהנחה שאין זה המשבר האחרון בין ישראל לבין ארה"ב, ראוי מאוד להשתדל להימנע מכך כי התוצאות עלולות להיות קשות. הוכח פעם נוספת שאמריקנים יודעים היטב להוריד את הכפפות, וכשזה קורה, כואב מאוד.
