הלקוח תמיד אשם

סוגיית הזנות, כמו סוגיית הנגישות לפורנוגרפיה באמצעות ערוץ הפלייבוי, מחברת אותנו לתפיסות המעוותות של תפקידי המינים ויחסי הכוח בין המינים, הרווחות בחברה.

ההנחה שגופה של האשה הוא המשאב העיקרי שלה, אשר באמצעותו היא אמורה למקם ולמצב את עצמה בעולם התחרותי הגברי (ראו תחרות מלכת היופי בימים אלו) פוגעת בכבוד האישה, ומשמרת את המוסר הכפול: המדדים הגופניים הם הקובעים את ערכה של האשה: חזה גדול, חטובה, מראה צעיר, ומגרה מינית. העשייה היא החשובה אצל גברים.

אז הבא נדבר על עשייתם של הגברים, בהליכתם לזונות. מיליון ביקורים בבתי בושת בישראל בחודש זועקת הכותרת ב"הארץ" ביום ד' 17.3.2004. ומה עם מפגשים חפוזים בחולות תל-ברוך, בדירות פרטיות, או במקומות אחרים שאינם מזוהים כבתי בושת ממוסדים? למי עוד נותר זמן ללכת לעבודה?

נמאס לשמוע דיונים מלומדים על מידת חופש הבחירה של הנשים העובדות כפרוצות, על סבלן של שפחות מין ועל נכונות אחרות להשתתף בסרטי פורנו. הגיע הזמן שנרחיב את הדיבור אודות הגברים היוצרים את הביקוש לפעילות מינית בתשלום, המשתמשים בשירותי המין, פוגעים בנשים, ומרפדים את כיסיהם של הסרסורים.

מה אנו יודעות ויודעים על גברים אלו? האם אין הם הגברים שסביבנו? הגברים עימם אנו חיות? עובדות? האם הם אבותינו? אחינו? שכנינו? חברינו? בנינו?

הרי הם כה רבים, עד שסטטיסטית גבוהה הסבירות שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר/ה כמה מהם, גם אם הם שומרים את הסוד לעצמם. האם לא הגיע העת לחשוף אותם בערוותם?

התקשורת ותעשיית הסרטים אוהבות לעסוק בסיפורים אודות נשים שהן פרוצות. ישנן היפות, הזוכות להנשא לגבר המקסים שרצה את שירותיהן, ולעומתן קיימות המסכנות, המוצגות כקורבנות המנוצלות על-ידי טיפוסים דוחים. מי הם גיבורי התרבות שלנו, אם לא ג'וליה רוברטס הפרוצה שהיא "אשה יפה", וריצ'רד גיר החתיך החביב, השוכר את שירותיה.

מדוע להשאיר בצל את הגברים הרבים היוצרים את הביקוש לשיפחות מין, בפרסומי פורנו, בערוץ ייעודי לפורנו, במין וירטואלי בטלפון ובאינטרנט, ובזנות מוחשית? על-מנת לשנות את הנורמות החברתיות אולי עדיף שנפנה את מבטינו לגברים ונצא בשאלה: מתי היית אצל פרוצה לאחרונה, אדוני?

זו השאלה שיש להפנות לציבור הרחב, במקום לעשות אידיאליזציה של הפרוצה היפה, או לעורר רחמים על מר גורלן של שיפחות המין המנוצלות. הבא נפנה מבטינו לצרכני המין בתשלום, קרי לגברים הצורכים את שירותי היפות, הנקיות, או המסוממות והשחוקות, ונאשים אותם בהנעת מנגנון הניצול, ההשפלה והדיכוי של נשים כה רבות.

הנה מעשה שהיה, להמחשת פגיעותם של הגברים.

לפני מספר שנים הפך הכביש שמול הכניסה לאוניברסיטת בר-אילן לעמדת פרוצות, ולשם הגיעו גברים שרצו את שירותיהן, ואספון משם במכוניותיהם. הפעילות המסחרית הזו הפכה מטרד לסטודנטיות בתחנת האוטובוס והסטודנטים שנואשו מאזלת ידה של המשטרה בסילוק הקליינטים, נקטו יוזמה פשוטה ויעילה. הם צילמו משך כמה ימים את המכוניות של הנהגים שחיפשו שירותי מין. הסרטים הגיעו לטלוויזיה, וכבמטה קסמים נעלמו הקליינטים, וממילא עברו הפרוצות לחפש פרנסה במקום שם לא ירגישו הקליינטים בסכנת חשיפה.

במקום לדבר בכעס ובצער על ניצול נשים על-ידי סרסורים ומבריחים, בואו נדבר בפתיחות ובקול רם על אותם הגברים היוצרים ביקוש אדיר לסחר בנשים. לא הסרסורים, לא ערוצי הטלוויזיה ולא מפיצי הסרטים או חוברות הפורנו הם אויבי הנשים. הגברים הצרכנים הם הבעיה. בואו ונחשוף את תפיסותיהם אודות קשרים בין המינים, פחדיהם מקשר שוויוני, חייהם בשקר, ההפרדה שהם עושים בין מין לאינטימיות, והזלזול שלהם בנשים.

בהסבת הדיון לעיסוק במשתמשים יש משום שינוי פרדיגמה. את הזרקור יש להפנות לצרכנים, לא לנותני השירותים. את השקיפות ואת דיווחי האמת אודות הפעילות יש לדרוש מהגברים הקונים שירותי מין, ולא מהסרסורים והסוחרים בנשים המתחמקים מתשלום מיסים למדינה, או המונעים מנשים חופש תנועה.

שאלה קטנה יכולה להתחיל שינוי גדול. שאלה ישירה לכל גבר שאנו מכירים, פנייה נוקבת לכל המרואיינים בתוכניות הדברת בטלוויזיה, אז מתי היית אצל זונה לאחרונה, חברי?


____________________________________________________

המאמר עלה ב"הדרך". הכותבת היא ראש המחלקה להוראה ולימודים כלליים, המכללה האקדמית להנדסה אורט ברואדה, כרמיאל.