משפט קצב - ההימור שנכשל

מבחינה הסיקור התקשורתי - לא. קצב הורשע על-ידי העיתונות, שנים לפני החלטת בית המשפט. גם הטענה שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט, זהה לתוצאה אותה הציגה התקשורת, אינה רלוונטית, כשמדובר במשפט הוגן שצריך להתנהל בין כותלי בית המשפט בלבד לפי כללי הצדק הטבעי.

ראיונות פומביים, מתוקשרים עם מתלוננות, פרסום עדויות בטרם הוגשו לבית המשפט, נבדקו, נחקרו ואומתו מול עובדות ועדים, היא בלתי נסבלת ובלתי נסלחת מבחינה משפטית. משפט קצב התנהל יותר בתקשורת מאשר באולם המשפט, דבר שהפך את המשפט הטעון והתקדימי הזה לקרקס תקשורתי.

הקביעה של בית המשפט שהיה למעשה איזון תקשורתי בין הצד של קצב לבין הצד האחר והתקשורת, היא קביעה לא נכונה ולא מאוזנת. הנשיא קצב טעה בגדול בראיון הטלוויזיוני הפרוע שלו, בו צעק, השתולל תוך ניסיון נואש להציג את גרסתו לפרשה ולהציל את כבודו האישי שנרמס בתקשורת. לא זאת הדרך להגיב ולשכנע בצדקתו.

צודקים הטוענים כי נוכח המתקפה הפרועה שנוהלה נגד קצב היו פרקליטיו ותומכיו חייבים להגיב. אבל גם להגיב צריך לעשות בחכמה ובמידה. מה שעשה קצב באותה מסיבת עיתונאים הייתה בניגוד לדעת פרקליטיו ויח"צניו, מבחינת היקף התוכן והזמן שפעל לרעתו, וגם לפי התרשמות בית המשפט, כמשתקף בפסק הדין.

הנשיא קצב, הימר בגדול, כשלא "חטף" את הסכם הטיעון שהוצע לו, זה היה הסכם המסרטים, הסכם חלומי לכל נאשם. קצב שיחק פוקר עם הפרקליטות. הייתה לו יד (קלפים) טובה מאד ובמקום להרוויח 100,000 דולר במקום, הוא הימר על מיליון דולר בקופה וירטואלית ו"אכל" אותה בגדול.

שני האישים האלה, שעמדו בראש מערכת התביעה, נכשלו קשות בהתנהלותם המקצועית - כשהדגש הוא על היועץ מני מזוז. בין הצהרותיו הראשונות על התיק, הצהרותיו בפני בג"צ, ההסכם התמוה ועד לתוצאה הסופית - הזיגזוג וחוסר מקצועיות זועקים לשמיים. אי לכך, השבחים שהרעיף עליו, פרקליט המדינה הנוכחי לדור היו מגוחכים ולא במקום.

הסנגורים של קצב עשו עבודה מקצועית משובחת לאורך כל הדרך. הם הצליחו, בשלב א' לשכנע את היועץ המשפטי, פרקליט המדינה וצוותו להציע "הסכם טיעון", מקל ונוח לקצב, אך הוא בטיפשותו, בגאוותו, בחוסר ידע מקצועי - הכשיל אותו. חבל לדעתי שהם לא איימו בהתפטרות מהתיק ואף עשו זאת בפועל, כאשר הוא טרפד את העסקה, למרות התחייבותם להגן אליו במיטב יכולתם.

כבר נאמרו בעבר על נושא זה, לא מעט דעות על-ידי שופטים עליונים ומחוזיים, אנשי מקצוע בתחום התקשורת ומתוך הקהילייה של המשפטנים. אין כל ספק בדבר, לתקשורת המאסיבית, לפרסומים בכתב ובטלוויזיה, יש השפעה על השופטים, הגם שהם מקצועיים. השופטים הם בני אדם, וטוב שכך. צריך להיות "אדם על", כדי לא להיות מושפע ישירות או בתת הכרה. אמרו זאת, שופטים עליונים (ביניהם השופט העליון חשין), אמרו זאת שופטים מחוזיים מנוסים (ביניהם נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר, מיכה לינדנשטראוס, כיום מבקר המדינה ואחרים).

החוכמה בשיפוט היא לשמוע, לקרוא את התקשורת, אך בכל זאת להיצמד לעובדות המקרה, לראיות שבתיק ולנסות בכל הכוח המקצועי להיות אובייקטיביים ולהחליט על סמך מה שיש בתיק ומונח לפניו. זאת חכמת השפיטה על רגל אחת, ושופט שמצליח בכך הוא מקצוען.
בפסק הדין מתייחס בית המשפט, לעדותה המרכזית של א' (ממשרד התחבורה), שלמרות שאינה רציפה, עקבית ואחידה, אלא הגיע בדירוג בטיפין טיפין, כאמינה במלואה, בשל הנסיבות ומצבה הנפשי וחברתי.

ובכן, אפשר להאמין לעד שעדותו לא באה בשלמות אלא במקוטע, אבל קשה לי לקבל הנחת יסוד שאישה בוגרת, נבונה, אמיצה, באה להתלונן על תקיפה מינית ואונס, ושוכחת לציין שהיה גם אונס נוסף מאוחר יותר בבית מלון, עליו מתלוננת בפעם אחרת במשטרה. לא נראה לי, מתוך ניסיון עבר עשיר בתחום של 45 שנה, שאישה בוגרת שוכחת מקרה אונס ונזכרת בו אחר מספר חודשים. זה לא אומר שזה לא נכון, אבל מצפים מבית המפשט שיתייחס לסוגיה בזהירות, באיפוק, אולי קצת בספק, ודבר זה לא היה במקרה זה, ולא בא לביטוי בפסק הדין.

במשפטים, בהם פסק הדין מוכרע בעיקר על-ידי התרשמות השופטים, להבדיל מקביעות עובדתיות, קשה לקבל בעיניים עצומות את החלטת השופטים, גם אם הן נעשות פה אחד. להבדיל מקביעת עובדות - התרשמות היא פעולה סובייקטיבית, רגשית, מוסרית, המושפעת מעולמו של השופט, מוצאו, תרבותו ורוחב אופקיו התרבותיים. לכן, יכולים השופטים להתרשם מהמתלוננות ומהעדים בצורה חד-משמעית ולהאמין לגרסתן, הגם שהן לא יצוקות, מקוטעות ומגומגמות, אך שופטים אחרים או מומחים, עורכי דין, או מושבעים מן היישוב יכולים להתרשם אחרת.

הגם שהשופטים הם מקצועיים, וכבר ראו עד או שניים בחייהם המשפטיים, עדיין לא הייתי סומך בצורה עיוורת על התרשמותם הבלעדית, כתורה מסיני או כאופציה יחידה. הכרעת דין, אחידה, גורפת וחד-גרסתית - הגם שהיא פה אחד, היא חשודה בעיני. לא מתקבל על הדעת שמתוך שלל העדויות והגרסאות הישירות והנוגדות, בולטת רק אמת אחת. שלמות כזאת, ללא פקפוקים, ללא טעויות אנוש, ללא ספקות ולו מעטות, לא קיימת לדעתי במציאות. עובדה היא שהיועץ המשפטי, פרקליט המדינה וצוותו פקפקו ולא האמינו לחלק מהעדויות.

נניח שהנשיא קצב משקר בגרסאותיו, כדברי בית המשפט, הרי יש חלקים שבהם אולי הוא צודק, ומספר עובדות נכונות. אולי יש עובדות אובייקטיביות שפועלות לטובתו, האם אין מקום לציין אותן ולהתייחס אליהן.

ניהול משפט בדלתיים סגורות הוא בדרך כלל בנסיבות יוצאות דופן. ברוב המקרים מדובר במשפטים הקשורים לבטחון המדינה, לשמירה על ביטחון עדים, קטינים, חסרי ישע ובמקרים חריגים גם על מתלוננות בעבירות מין.

במקרה של הנשיא קצב, מאחר שהתקשורת עסקה בעדויות המתלוננות בהרחבה, ואחדות מהן אף הופיעו בטלוויזיה והתראיינו חופשית, ניתן היה לצפות לגמישות יתר, תוך מתן אפשרות לחלק מן העדויות לשמוע בדלתיים פתוחות לאמור: בדיון בפומבי.

שבחים מקצועיים מגיעים לפרקליטה רונית עמיאל וצוות התביעה, שלקחו תיק, שעבר גלגולים והתפטרות והוציאו ממנו את המקסימום האפשרי מבחינה משפטית ועשו זאת בצורה מכובדת אמיצה ומיומנת.

מתברר, כשרוצים ואמיצים, אז גם שועים ורמי מעלה שווים בפני החוק ועיקרון "בוזגלו" עדיין חי וקיים למרות שלא תמיד מקפידים להפעילו.

גם אם הנשיא קצב זכה למשפט הוגן הוא התנהל באווירה לא הוגנת, בלי כל קשר לתוצאה, על כל השלכותיה.