"למעשה, בלב ליבו של המאבק הפלשתיני מצויה ההחלטה להשיב לעצמם את עצם הזכויות וההגנות שנשללו זה מכבר על-ידי ישראל"; "... לא שלום עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא לעריכת מו"מ עם ישראל" (שלושת הלאווים של הליגה הערבית מ-29 באוגוסט 1967) וכן הציטוט כי "הופעתה בזירה של ישות לאומית פלשתינית מוגדרת נועדה לתת תשובה לטענתה של ישראל כי פלשתין היא יהודית" - הם מובאות ממאמרה של חנאן עשראווי "פלשתינים, אמריקה והאו"ם" (ניו-יורק טיימס 20.1.2011). הן מוכיחות עד כמה נעשה שיח הסכסוך הישראלי-פלשתיני מושחת אינטלקטואלית, עד כמה הוא מונע על-ידי אקסיומות שגויות, שכחה היסטורית והנורמות של הבון-טון החברתי הכל כך מנותקות מן המציאות.
למעשה, הדיון הפך להיות מבוסס על תפיסות תרבותיות ועל אגדות אורבניות ולא על עובדות היסטוריות. הוא הפך להפקה דרמטית, שבה השתלטה התקינות הפוליטית על התפקיד הראשי, בעוד שהאמת הפוליטית הורדה לדרגת ניצב זוטר בהצגה.
האשמותיה של עשראווי ביחס לפעולותיה של ישראל משקפות את תמצית הסיבות שבגללן מוצאים את עצמם הפלשתינים במצבם העגום כיום: התעלמותם הכרונית והמתנשאת מן האמת, נטייתם התמידית להאשים אחרים בגורלם, וסירובם העיקש לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם.
כל מי שיש לו ידע, ולו המועט ביותר, על ההיסטוריה האמיתית של הסכסוך, תוהה מהן בדיוק ה"זכויות" ששואפים הפלשתינים "להשיב לעצמם". אחרי ככלות הכל, עד שישראל קבעה את נוכחותה ביהודה ושומרון, לא רק שלפלשתינים לא היו שם כל זכויות כקולקטיב, אלא שהם אפילו לא טענו לזכויות כאלה! למעשה, הם נמנעו במפורש מלתבוע כל זכות כזאת. בסעיף 24 לאמנתם הלאומית משנת 1964 הם מכריזים במפורש כי אין להם שום שאיפות "לממש כל ריבונות על הגדה המערבית בממלכה ההאשמית של ירדן ועל רצועת עזה...".
אכן, לפני שקיבלה ישראל שליטה על אזורים אלה, היה לגמרי ברור לאיזו טריטוריה מיקדו הפלשתינים את תביעותיהם ל"זכויותיהם". ב-18 בנובמבר 1965 הכריז נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר בשמם: "מטרתנו היא השבה מלאה של זכויות העם הפלשתיני. במילים אחרות, אנו שואפים להשמדתה של מדינת ישראל... המטרה הלאומית: הכחדתה של ישראל".
"אין דרך ביניים"
בהבזק ניצחון טרם זמנו, ב-1 ביוני 1967, התבטא ברוח זו קודמו של
יאסר ערפאת באש"ף, אחמד שוקיירי, בקראו: "זהו מאבק למען המולדת. זה או אנו או הישראלים. אין דרך ביניים... אנו נשמיד את ישראל ואת תושביה, ובאשר לניצולים - אם יהיו כאלה - האניות מוכנות על-מנת לגרשם".
הכרזה זו תאמה היטב את הצהרותיו הקודמות של המנהיג הפלשתיני. למשל, ב-27 במאי 1967 התפאר שוקיירי: "היום המכריע מתקרב. הערבים חיכו לו 19 שנה ולא יירתעו ממלחמת השחרור".
השימוש במילים "שחרור" ו"מולדת" מסגירות - היות שבזמן שנאמרו, ל"כיבוש" ול"התנחלויות" לא הייתה חשיבות מושגית או רלוונטיות מעשית. לפיכך, אין בכוחם של אלו להסביר את האיבה היוקדת של הערבים כלפי מדינת הלאום היהודית, שבמפורש לא שאפו להביא ל"שחרור" של הפלשתינים ב"גדה המערבית" שהייתה אז תחת שלטון ערבי, או ברצועת עזה, שבשום פנים ואופן לא נתפסה כ"מולדת" שאליה יש לכוון את מאמצי ה"שחרור".
יתר על כן, הרמיזה לכך ש"הערבים חיכו לכך 19 שנה" גם היא טעונה במשמעות שלעתים קרובות מתעלמים ממנה או מטשטשים אותה. למעשה, למרות שיו"ש ועזה היו תחת שלטונם של הערבים במשך כמעט שני עשורים, לא נעשו ולו המאמצים הקטנים ביותר להקים בהם מדינה פלשתינית.
להפך: ה
מלך חוסיין סיפח ב-1950 את הגדה המערבית (צעד שהוכר רשמית על-ידי בריטניה ופקיסטן, ומעשית - על-ידי הליגה הערבית), ולפלשתינים שהתגוררו בה ניתנה אזרחות ירדנית. שלוש שנים אחר כך הוא סיפח את ירושלים המזרחית והכריז כי היא "הבירה החלופית של הממלכה ההאשמית" ו"חלק אינטגרלי ובלתי נפרד" מירדן.
רק ב-1988, ויתר המלך חוסיין על תביעתו על יהודה ושומרון, המוצגים עתה כ"מולדת העתיקה" של הפלשתינים, ושלל מן התושבים את אזרחותם הירדנית. לפיכך, מעמדם של הפלשתינים כ"חסרי אזרחות" לא נגרם על-ידי פעולה ישראלית כלשהי, אלא על-ידי צעד שנקט מלך ירדן. כפי שביטא זאת אניס פ. קסים, משפטן פלשתיני בכיר: "... ב-31 ביולי 1988 מעל מיליון וחצי פלשתינים שכבו לישון במיטותיהם כאזרחים ירדניים, והתעוררו ב-1 באוגוסט 1988 כחסרי אזרחות".
תשאלו כל חבר פת"ח
המקרה של עזה מדגים עד כמה מופרכות האשמותיה של עשראווי, כי מקור השנאה הפלשתינית כלפינו נעוץ ב"כיבוש" וב"התנחלות" הישראלים. שכן כל ההתנחלויות ברצועת עזה נהרסו עד היסוד, חממות של טכנולוגיה עילית נחרבו, בתי כנסיות חוללו ואפילו בתי קברות נעקרו. אך אפילו כל אלה לא הביאו יוזמת שלום פלשתינית, מה שמוכיח לחלוטין כי ההתנחלויות הן רק תירוץ לאיבתם של הפלשתינים ולא הסיבה לה. כל ניסיון לייחס עוינות זו ל"סגר" יש לפטור כלאחר יד בבוז שלו הוא ראוי. כי הרי הסגר על עזה הוא תוצאה של האלימות הפלשתינית כלפי ישראל ולא הסיבה לה.
אם לא ניתן אפוא להאשים את ישראל בגורלן של הזכויות של הפלשתינים כקולקטיב, מה עם זכויותיהם כפרטים?
בעניין זה העובדות מתועדות ולא ניתן להפריכן. גורלם של פלשתינים כפרטים שפר עד בלי הכר תחת הממשל הישראלי מ-1967 ועד שנות ה-1990 המוקדמות, שאז חוכמה "אוסלופילית" החלה להשתלט על השיח ועודדה את צמצום נוכחותה של ישראל ב"גדה המערבית" (ובעזה). העובדות בשטח הן חד-משמעיות. ישראל העלתה את רמת חייהם של הפלשתינים מזו של ימי הביניים שהייתה נהוגה בזמן שלטונה של הממלכה ההאשמית, לזו של המאה ה-20.
תחת הממשל הישראלי, התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) לנפש המריא פי-עשרה, והוא עולה כמעט על זה שבכל ארצות ערב, למעט אצל יצואניות הנפט העיקריות. תוחלת החיים עלתה מ-40 ל-70 שנה, תמותת תינוקות ירדה מ-60 לכל 1000 לידות ל-15 ביו"ש ול-18 בעזה, גישה למים בטוחים עלתה ב-500 אחוזים והחקלאות עברה מטמורפוזה, באמצה שיטות מודרניות של השקיה ועיבוד. היבול החקלאי עלה באורח דרמטי, והפך את החקלאות ממיזם לצורך מחיה לענף מסחרי כלכלי.
כמו-כן, ניתנה לפלשתינים גישה להליך הוגן במסגרת מערכת המשפט של ישראל, שלעתים קרובות פוסקת לטובתם. למרות טענתה של עשראווי כי ישראל רומסת "זכויות והגנות המקודשות בחוק הבינלאומי", למעשה היא שמרה עליהן ביעילות רבה יותר מאשר אצל כל משטר אחר - בין אם מדובר בקודמה ההאשמי או הפלשתיני שירש אותו. די אם תשאלו כל חבר פת"ח שאחיו ה"לוחמים" של חמאס השליכו מבניין רב-קומות בעזה, או ריסקו את ברכיו.
הגיעה העת שישראל תשיב לעצמה את הנרטיב ותכתוב אותו מחדש על הבסיס של מציאות היסטורית ולא על עיוותים פוליטיים ועל פנטזיות מומצאות, על בסיס האירועים כפי שאכן התרחשו ולא על מצגי שווא.
