לפי כל הדיווחים, "נאום בר-אילן 2" שראש הממשלה מתכוון לשאת, ידגיש את צרכי הביטחון המחמירים, כביכול, של ישראל, לאור ההתרחשויות האחרונות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ובמידה מסוימת גם ברשות הפלסטינית ובגדה - במיוחד לאחר הרצח הקשה והמגונה באיתמר. לפיכך, בתגובה ללחצים הדיפלומטיים והתקשורתיים האמריקניים, הדרום-אמריקניים והאירופיים, נראה כי הוא יציע הסדר-ביניים עם הרשות הפלסטינית. תכני הסדר-הביניים הזה ידועים, ואין צורך לחזור עליהם. אך חיוני להדגיש שבסיס התוכנית הזו הוא התפישה שהאחריות המלאה לקיפאון בתחום פתרון הסכסוך מוטלת כולה על הפלסטינים, וכי הסכנות הביטחוניות הניצבות בפני ישראל רק הולכות וגדלות. למרות הצהרות מהשפה ולחוץ של
אהוד ברק בדבר הצורך בפתרון כולל של הסכסוך, גישת נתניהו נתמכת, ואלי אפילו מגובשת, על ידיו. קשורה לכך כוונתו לבקשת סיוע צבאי אמריקני אדיר-ממדים של 20 מיליארד דולרים.
נתניהו - ורוב שריו ו"מומחיו" לביטחון ולפוליטיקה בישראל - מתעלמים לחלוטין מהעובדה הבסיסית ביותר: שבכל סכסוך קריטי יש שני צדדים (ולפעמים כמה צדדים) האחראים להחמרת המצב - ולפתרונו. כך גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא רק הפלסטינים ומדינות ערב אחראים לקיפאון המוחלט, ולא נכון כי אלה דחו ודוחים כל דבר שישראל הציעה. גם כל ממשלות ישראל האחרונות תרמו - ותורמות הרבה - לחוסר ההתקדמות בכיוון ההסדר המלא. מהלכי כל ראשי הממשלה האחרונים - ברק, שרון, נתניהו ואפילו אולמרט - תרמו הרבה לקיפאון המוחלט ולחוסר ההתקדמות בדרך לפתרון הסכסוך.
טענה מרכזית - ביטחונית ופוליטית - שגויה של נתניהו ושל שרים רבים: הפלסטינים לא הכירו בישראל כמדינה יהודית, ולפיכך יש סכנה מוחשית שהם ינסו לחסל את ישראל. הפלסטינים הכירו ומכירים בכך, הכריזו על כך בהצהרת אלג'יר בשנת 1988, ומדי פעם הם מכריזים על כך גם לאחרונה. מכל מקום, גם הטיעון הזה חסר משמעות. ישראל מוכרת על-ידי כל מדינות העולם כמדינה לאומית עצמאית. כאשר ייחתם הסכם שלום, ותוקם מדינה פלסטינית שתצטרף לארגונים הבינלאומיים, הם יוכרחו לקבל את העובדה הבסיסית הזו.
טענתו ה"ביטחונית" של נתניהו - כאילו ההתרחשויות המהפנטות במדינות המזרח התיכון וצפון-אפריקה מגבירות את חוסר הביטחון הישראלי. כפי שאיש לא יכול היה לנבא את ההתפרצות המהפכנית הזו, קשה - ואסור - לנבא את החמרת המצב של ישראל בעקבות השינויים האלה. תהליכי ההתפטרות מכל הרודנים שעשו ככל העולה על רוחם, ותהליכי הליברליזציה במדינות האלה, מגבירים את הסיכוי לרגיעה ביחסי המדינות האלה וישראל, גם אם גורמים איסלאמיסטיים יהיו שותפים בממשלות אלה. מובילי ההפיכות והרפורמות במדינות האלה הם צעירים מבני המעמד הבינוני והאקדמי, ואלה עשויים להתרחק מהגברת הסכסוך וממלחמות נגד ישראל. המניע הבסיסי של אנשים כאלה הוא הרצון לפתור את הבעיה הפלסטינית, על-ידי שחרורם מהשליטה הישראלית.
ההדגשות הבלתי נפסקות על הסכנות הביטחוניות מפי נתניהו ותומכיו, מעוררות את זיכרונות השואה ומלחמות ישראל, וגורמות לסכיזופרניה אצל ישראלים רבים. על-פי הסקרים, רוב מכריע של ישראלים תומך בהקמת מדינה פלסטינית. אותו רוב עצמו חושש עמוקות מפני החמרת המצב הביטחוני - דבר המעודד בהדגשות השגויות על "הסיכונים הקיומיים", לכאורה, הניצבים בפני ישראל. המדיניות שאיננה תומכת בפתרון הסכסוך תלויה באמונות האידיאולוגיות הלאומניות והאנטי-פלסטיניות של נתניהו ותומכיו, ועל השיקולים הטקטיים של המשך השלטון הנוכחי על-ידי הבטחת הקואליציה הלאומנית.
המסקנה מהדברים האלה: ישראל צריכה לפנות עתה לפתרון מלא של הסכסוך. אולם כל עוד לא תהיה זעקה ציבורית עזה בכיוון זה - הדבר לא יתרחש. ללא גיבוש של תנועת מרכז-שמאל גדולה וחזקה המאמינה בצורך הזה - הדבר לא יקרה. הסיכונים האמיתיים כתוצאה מבידוד עולמי יתגברו, ויפגעו בהיבטים רבים של הקיום הישראלי.
