בשעת כתיבת שורות אלו נראה ששרון ממשיך לדחוף את ה'הינתקות', באמוק לא מוסבר. רבים מהשרים הסרים למרותו - שרים שהיו אמורים לקבל את דין הבוחר כמוהו, אימצו במקום זאת את הצפצוף על בוחר זה; אם בפרהסיא ואם בדיעבד. הציבור המצופצף - הרוב האמיתי, רוב עם קבלות, רואה את הגֶזֶל - את גניבת רצונו לאור היום ולעין כל, וחורק שיניים. חורק שיניים כי אין לו שיניים. כי אינו יכול לגייס את החוק כדי לעצור את הגֶזֶל. כי הגֶזֶל, כך מסתבר, אינו עובר על שום חוק ברפובליקה הישראלית הראשונה.
ולכן, מכיוון שברור שיש כאן אבסורד ברשות החוק וקריאת תגר על סדר העולם במדינת ישראל כולה - לא רק במפלגה שהיא שליש המדינה, צריך לסתום את הפירצה. בדחיפות. סתימה מתאימה יכולה להיות "חוק כבוד הציבור וחֵרוּתוֹ".
ההתנהלות כולה של מיזם ההינתקות נראית כעקיפה פרועה של משל יותם משמאל. שם, במשל יותם, לאחר שהסכים האטד לשֹום עצמו למלך על עצי הפרי, הוא מבהיר להם את המלכודת אליה הכניסו עצמם ("שלא תהיינה להם טענות אחרי הבחירות"): "אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם אַיִן, תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן". קרי: או שאתם מתכופפים מתחת לצל שלי, או, שאם אין כזה, תשרפו באישי. וזב"שכם.
ולמה נראית כל ההתנהלות של המיזם הנ"ל כעקיפה פרועה של משל יותם משמאל? כי בנמשלנו - בהינתקות, מבין האטד שאין לו מנדט לשרוף את ארזי הלבנון. לכן הוא מכנס את כל העצים ושואל באופן הכי דמוקרטי: האם לשרוף את ארזי הלבנון. לפני כן, הוא מתחייב חגיגית - לעיני כל העולם - לכבד את רצון הציבור. תשובת הציבור: 'נגד'. 'נגד' חזק ומהדהד. אך אז, האטד, מתוך דחף פירומני בלתי מוסבר, מודיע: 'התחייבתי. אך לא התחייבתי לקיים'. 'מצטער, אני מחויב לשרוף את ארזי הלבנון'. 'מכסימום, אני מוכן לשרוף בשלבים, אך אתם חייבים לחסות בצילי'.
כידוע, עצר משל יותם כאן, ולא פירט איזה לקח למדו העצים לקראת הבחירות הבאות. אך נמשלנו העלה ליגה את תרחיש יותם. שם הבחירה ניתנה שלטון, ולעצים נותר לקוות לטוב. כאן, נאמר במפורש לשליח הציבור (ש"ץ) מהו המנדט שלו. באופן הכי ברור האפשרי בעולם. האם ניתן בכלל להעלות על הדעת שהש"ץ יצפצף כעת על רצון זה? האם היה יותם בכלל מעלה על הדעת שהאטד יעשה זאת? זה היה שווה משל?
ובכן, התשובה המצערת אך הברורה כשמש היא, שבמדינת ישראל תרחיש לא-יתכן כזה - אפשרי גם אפשרי.
ולכן, במדינה בה אבסורד מוסרי כזה חוקי והמוסר אינו חוק המדינה, נראה שהדרך היחידה לסתום את הפרצה ("לאקונה"), זה בחוק. והחוק הנדרש הוא משהו יסודי כמו "חוק כבוד הציבור וחרותו".
מדינת ישראל שכללה במידה רבה את מנגנוני הגנה של היחיד מול השלטון. בחוק. אמנם עפ"ר חוק זה נשאר על הנייר והוא תקף כל עוד אין היחיד בו מדובר יהודי נאמן, סבלן, סובלן, ישר-דרך, שומר-חוק, יצרני, למדני ואמוני (מה שמתויג בתקשורת כ"ימין קיצוני" וכעת, לאחר המשאל, מוכתם כ"ליכודניק"), אך בכל אופן נכתב משהו. 'חוק כבוד האדם וחרותו' קידש את זכויות הפרט לרכוש, לפרטיות ולכבוד. אך ברגע שפרט זה הוא ציבור, או שמעיניו נתונים לענין רוחני וציבורי, פס כבודו ואפסה חרותו.
כך אפשר "לפנות" ציבור זה מביתו ומיישובו תוך דריסת כל חוק. כך אפשר להעליל עליו כל מה שיעלה על הדעת השונאת (החל מכרזת רבין-במדי-SS ועד לגזילת כספי עיירות הפיתוח. עם שהעלילה האחרונה התפוצצה בפרצוף במשאל הליכוד...). כך אפשר לגלגל עליו את האשמה ברצח טלי חטואל, ארבעת בנותיה ועוברה, בלי לתת את הדין. כך אפשר לסגור לו באופן סלקטיבי את תחנות הרדיו שלו ולהכריח אותו להתפלץ ממהפנטי המוח של הסמול. כך אפשר לנעול לפניו את שערי הארץ בטענה שאינו יהודי דיו (אליבא דפורז-פריצקי). כך אפשר למנוע ממנו משכורת - אותה הרויח ביושר, במשך 10 חדשים ויותר. כך אפשר לזרוק אותו למעצר מינהלי עד להודעה חדשה (וסיבה הרי מיותרת).
אך בגלל קוצר השעה, השריפה שבפתח (שרון על סף אילוף השר הקריטי לתוכנית ההינתקות שלו) ואזהרת "תפסת מרובה לא תפסת", ראוי להתחיל בתיקון עולם בקטן; בניסוח פרק א' בחוק היסוד הנ"ל: "חוק כבוד הציבור מול הש"ץ שלו, וחרותו מגחמות שליח זה". החלק הראשון של פרק זה יעגן את רצון הציבור ויחייב את השליח של ציבור זה לשנן מאין הוא בא ולאן הוא נשלח. בבחינת רצון הציבור - כבודו. כי הרי כבר מוסכם ומעוגן ב'חוק כבוד האדם וחרותו', כי כבוד היא זכות בסיסית.
בנוסף, ימסד חוק זה את החוזה בין הש"ץ לבין ציבורו; במה מחויב הש"ץ ומה מרחב שיקול הדעת שלו. ולחילופין, חובתו לבקש את הנחיית ציבורו בעניינים חדשים. ואם ש"ץ זה החליט להפוך את עורו, להמיר דתו ולייצג ציבור אחר, אז - במחילה מכבודו, יתפטר תחילה. וזה צריך להיות אוטומטית. כך היה נמנע מעשה גונן שגב וגולדפרב ושפך הדם האיום בעקבותיו (אם כי נראה שאפשר לסמוך על השר שגב שהיה מוצא דרך להביא נזק על ישראל תמורת איזה בצע אחר). כך לא היתה עולה על הדעת הפקרת רמת הגולן והבאת אש"ף מטוניס, וכל הבקע האדיר בישראל היה נמנע. אף מסירת סיני - כל סיני, עד הגרגיר האחרון - למצרים, ועימה הנפילה האסטרטגית של ישראל, היו נמנעות (ומיותר לפרט כאן את מרחב התמרון האדיר שהיה בענין סיני ואת חובת ישראל בסיני במלחמת מגן).
כמובן שהנושא אינו חדש. מאז ראשית המדינה עסוקה ישראל במציאת נוסחה לשביל זהב שתאפשר שלטון יציב אך ייצוג אמת של הציבור. בן-גוריון הגה בחירות אזוריות מלאות, כדוגמת בריטניה. הצעות לשילוב של נבחרים יחסית ואזורית הציפו את המדינה בעשורים הקודמים. חוק הבחירה הישירה של ראש ממשלה הוכנס לביצוע, נוסה 3 פעמים, אך הכזיב ובוטל. % החסימה עולה בהתמדה, מתוך רצון לכנס את הציבור לגופים גדולים, אך לא ברור מה %-הזהב לחסימה.
בטורקיה למשל, הביא % גבוה מידי למחיקת מחצית המפלגות. מה שברור בכל הנסיונות האלה הוא, שהם מוכוונים למציאת נוסחת "שגר ושכח" מיטבית לבחירת שליחי הציבור. הם לא מנסים לנתב את הש"ץ-ים לשליחות לטובתה נבחרו. וכאן, כמו בכשל מול הטרור הפלשתיני שמתבטא בספיקת הכפים הפתטית: "ניסינו הכל" (בעוד אשר נזהרנו מלנצח ונמנענו לקַבֵּעַ נצחון באדמה), האם לא הגיע הזמן להפסיק לרוץ אחרי שיטת הבחירה ולהתחיל להשקיע בסימרור השליחות?
אך כל זה לאחר שנכבה את השריפה; לאחר שנבהיר לשרי הליכוד שלא יתנו ידם למעל. וזה חיוני. וזה אפשרי.
