הקוטג' ו"אביב העמים" הישראלי

השיטה הקפיטליסטית היא התגלמותהּ הכלכלית של הדמוקרטיה: בכל פעם שאנו משלמים עבור מוצר כלשהו, או נמנעים מלשלם עבורו, אנו למעשה מצביעים בעד המוצר והגוף העומד מאחוריו, או נגדם. חרם הצרכנים שהוכרז על גבינות הקוטג' הוא, אפוא, ביטוי אולטימטיבי לכוחו של שלטון העם: היצרן, כמו גם השליט, אינו יכול להתעמר בצאן מרעיתו, שכן בכוחו של זה להענישו. במובן הזה לפחות, מחאת הקוטג' הייתה אכן המקבילה הישראלית והשבֵעה לְמה שמכונה בחיבה בלתי מוסברת "אביב העמים הערבי".

בסופו של דבר הצרכן - או אם תרצו: העם - ניצח: המחיר לגביע קוטג' ירד לרמה סבירה של 5.90 שקל. אך אין מדובר רק בניצחון של הצרכן הישראלי, אלא גם בניצחונו של השוק החופשי על שלל חלופות מגוחכות ופופוליסטיות.

חשוב להזכיר: מלכתחילה נגוע היה שוק מוצרי החלב כמעט בכל חסם תחרות אפשרי. כל חוליה בשרשרת הערך ראויה לכשל שוק שניתן לקרוא על שמה - החל בחקלאים והלובי האימתני שהם מפעילים בכנסת, עבור ב"תנובה", מקרה נדיר של מונופול שהוא גם מונופסון (רוכש דומיננטי) שנתקל בתחרות מועטה מצד "טרה" ו"שטראוס", וכלה בשוק הריכוזי של רשתות השיווק. כולם - כל אחד בתורו - חלב את פרת המזומנים ששמה הצרכן הישראלי.

עם הישמע קול המחאה, היו הפופוליטקאים ה"חברתיים" ראשונים לקפוץ על העגלה ולתבוע את החזרת הפיקוח על מחירי הקוטג'. זאת, על-אף שהוכח כבר נחרצות כי פיקוח מחירים הוא רע לתחרות, רע לצרכן ורע לכלכלה.

רגע קטן של תהילת כותרות

במקומות שבהם קובעת המדינה מחיר מקסימום למוצר, היצרנים המתחרים כבר אינם מסתכנים עוד בכתבי אישום פליליים כדי לתאם מחירים ביניהם; המדינה עושה זאת בשבילם. זאת ועוד: אם המחיר שבפיקוח נמוך מדי עבור היצרנים, קל להם הרבה יותר להשפיע על כמה עובדי מדינה להעלות אותו, מאשר לגרום למיליוני צרכנים לשלם אותו. ואם לא עולה בידם להעלות את המחיר, הם יכולים ליצור קרטל איכות, שבו עבור המחיר שבפיקוח ניתן מוצר נחות, ואילו על מוצר ה"פרמיום" - עד לא מכבר המוצר ה"רגיל" - לגבות מחיר גבוה.

עובדתית, צודקים הטוענים כי מחיר הקוטג' נסק מאז הוסר הפיקוח - אך הדבר אינו תוצר של "קפיטליזם פרוע ובלתי מרוסן", אלא דווקא בשל העדרו של שוק חופשי. אילו נפתח השוק לתחרות ממוצרי יבוא, לא היה מתאפשר ל"תנובה", ובעקבותיה גם ל"טרה" ול"שטראוס", לגבות מחירים מקוממים עבור גביע קוטג'.

מלבד הקוראים להחזרת הפיקוח, היו אחרים - שאליהם הצטרף השבוע נוחי דנקנר, יו"ר אי.די.בי, בעלת השליטה בשופרסל - שהציעו לבטל את המע"מ על הקוטג'. המע"מ, כמס פרוגרסיבי המוטל במידה שווה על צרכנים ללא קשר לרמת הכנסתם, הוא אומנם רע - אך רע הכרחי. ראוי לשאוף להפחיתו באופן רוחבי, עד כמה שניתן. ואולם מריחת לחמנייה בגבישי גבינה היא בשום פנים ואופן אינה זכות חוקתית. בניגוד לפירות וירקות, שהערך התזונתי שלהם יכול להצדיק פטור ממע"מ בשם הנגשת השכבות החלשות למזון מזין ובריא, אין זה מתפקידה של הממשלה לעודד צריכה של גבינת קוטג', שערכה התזונתי מפוקפק ושיש הטוענים שנזקהּ רב מתועלתהּ.

מרענן היה לשמוע את שר האוצר, יובל שטייניץ, מעמיד את דנקנר במקומו באומרו: "לא מקובל עלי שאנשי עסקים נותנים עצות לממשלה".

יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ כרמל שאמה-הכהן, היה המקורי מכולם והציע איוולת מסוג אחר: מחיר מומלץ לצרכן. במחיר המומלץ לצרכן לא זאת בלבד שאין כדי להגביר את התחרות, אלא דווקא להגבילהּ. במקום שבו המחיר לצרכן מוכרז בקול גדול, אין מקום למקח וממכר על הנחות למשווקים, שלאחר מכן מגולגלות לצרכן, ואין מקום לתחרות בין היצרנים על המחיר. הנוהג הפסול הזה קיים מזה שנים בעיתונות היומית, שבה כל העלאת מחיר של ידיעות אחרונות המנומקת ב"עליית תשומות הנייר", נענית למחרת בהכרזה בלשון דומה להחשיד מצד מעריב.

ההצעה הזו התפוגגה, לא לפני שח"כ שאמה-הכהן זכה לעוד רגע קטן של תהילת כותרות.

טוב עשתה הממשלה שהתעלמה מהרעשים מסביב, וטוב עשתה שאיימה בהסרת מכסי היבוא על מוצרי החלב. ואולם אין די בכך. סביר להניח כי האיום בתחרות מבחוץ, ולא רחמנות ראשיהם של "תנובה", "טרה" ו"שטראוס" היא שהביאה בסופו של דבר לירידת המחירים של גביעי הקוטג'. ואולם לא די לאיים, יש גם לקיים: על הממשלה להסיר את חסמי היבוא למוצרי חלב. רק כך הצרכן לא יהיה תלוי עוד בחסדי היצרנים.