דרשת השבת - פרשת מסעי

מַּסָּעוֹת
נִדְמֶה הָיָה כִּי אֵין קֵץ לַמַּסָּעוֹת
אֵין קֵץ לַנְּדוּדִים עֲדֵי אֶרֶץ אָבוֹת
מִמִּצְרַיִם נָסַע עַד אֲשֶׁר תַּשׁ כֹּחוֹ
נָסַע וְחָנָה עַד הַגִּיעוֹ לְיַרְדֶּן יְרֵחוֹ
מֵאָז הָעָם נוֹסֵעַ וְאֵינֶנּוּ נַח
עָמַד אֵיתָן וּמִפְּנֵי צַר לֹא בָּרַח

בְּהַגִּיעוֹ לַיַּעַד רָאָה כִּי אֵינֶנּוּ לְבַד
וְדוֹר יוֹצְאֵי מִצְרַיִם כְּבַר לֹא שָׂרַד
מִזֵּידִים שאֶׁרָבְוּ בַּכְּנִיסָה לֹא חָרַד
ונטל חֶלְקַת אֱלֹהִים שנִתְּנָה לָעָד
מֵאָז בִּדְבַר ה' הָעָם בָּטַח
עָמַד אֵיתָן וּמִפְּנֵי צַר לֹא בָּרַח

בְּהִכָּנְסוֹ לְאֶרֶץ כְּנַעַן לְהִתְנָחֵל בָּהּ
לֹא שָׁכַח מַדּוּעַ לְאֶרֶץ זוֹ הוּא בָּא
לְקַיֵּם הַבְטָחָתוֹ אֱל כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה
כִּי עַל כֵּן שָׁבִים בָּנִים אֱלֶיהָ חָזָרָה
מֵאָז בִּדְבַר ה' הָעָם בָּטַח
עָמַד אֵיתָן וּמִפְּנֵי צַר לֹא בָּרַח


גבולות הארץ

פרשת מסעי איננה משאירה מקום לספק מה הם גבולות הארץ המובטחת . הדבר המהותי והמכריע הוא מקום בו נגזר על משה לראות את הארץ על גבול ירדן ירחו ולא להכנס אליה. לכן עמידת משה על הר העברים על הר נבו הנמצא ממזרח לירדן כאשר אמר לו הקב"ה : וראית אותה ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך.(פינחס כז/יג) לא משאירה הדבר מקום לספק כי הארץ המובטחת היא מהירדן מערבה. והנה בפרשה גם יש שרטוט מפורט של גבולות הארץ , ארץ כנען לִגְבֻלֹתֶיהָ .(לד/ב) תאור הגבולות איננו תואם לחלוטין את גבולות ארץ ישראל המנדטורית, כי מצפון הגבול היה הרחק מעמק עיון בשטח הלבנוני ומשתרע עד לחרמון כולל אותו. מדרום מגיע הגבול עד נחל מצרים , במבואות מדבר סיני , אולם במזרח הגבול מתוחם היטב: הירדן וים המלח וממערב הים התיכון הוא הים הגדול. בתוך גבולות אלו עמדו להתנחל לפי הפרשה תשעה וחצי שבטים, כי שני שבטים וחצי שהם: הראובני , והגדי וחצי מנשה, התנחלו מחוץ לגבולות הארץ בערבות מואב: מעבר לירדן קדמה מזרחה.(לד/טו) . זה מהווה חריגה , או חריג שהצביע על כונת ההתפשטות וההתנחלות על שטח שנכבש ממדין מעמי מואב.

סִכּוּם מסעות ישראל עד כיבושה של הארץ

לא במקרה הפרשה האחרונה בָּחֻמַּש היא כמעין סיכום של מבצע מתוכנן מראש שמגיע לסיומו המוצלח. תחילה היציאה מרעמס מקום המזכיר לקורא כי היציאה מרעמסס הייתה היציאה מעבדות ושם נאמר: ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמישה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח (לג/ג) חשיבות היציאה לנדידה במדבר מרעמסס , נותנת ביטוי ליד הרמה שבה יצאו בני ישראל ממצרים. הכיוון מרעמסס מביא את ישראל לחניה הראשונה בְּסֻכֹּת כאשר מסעות אלו באים להזכיר לנו מה שעתיד לקבל ביטוי כמועדים לזכרון בדרכו של עם ישראל, שמתחיל בפסח מגיע לסכות אז עוד לא הגיע העם לסיני לקבלת התורה ולציון דבר קבלת התורה כמועד שלישי, אך ראשון בחשיבותו בדרכו של עם ישראל להיות עם. סך כל המסעות והחניות הוא 42 מסעות אנו רואים כי 22 מהם ארכו שנתיים בלבד וסיומם היה בפרשת המרגלים שם נגזר על ישראל בגלל המרגלים לנדוד במדבר עוד 38 שנים בהן המסעות והחניות התארכו . כי 20 המסעות הראשונים ארכו כמעט שנתיים ואלו 22 מסעות נמשכו ונתארכו 38 שנים . מה טעם מצאה התורה להקדיש פרשה בציון שמות של מקומות בהם חנו בני ישראל ומשם נעו, כאשר לא ניתן היה לזהות מקומות אלה כדי לסמן מסלול ההליכה של עם ישראל במדבר. יש מדרש האומר כי בהזכרת כל המסעות והחניות רצה בכך הכתוב לאמר לְאֻֻּמּוֹֹת העולם כי בני ישראל לא תעו במדבר, אלא הלכו ליעדים שנקבעו מראש מפי הגבורה כדי לחשל את העם לקראת המשימה החשובה ביותר , משימת כיבוש הארץ המובטחת לישראל על-ידי ההשגחה העליונה. הנדידה במדבר ממקום אחד למקום הבא אחריו כמוהו כהכנת הצבא לקרב. כי לית מאן דפליג שכיבוש הארץ כרוך במלחמה ובדמים והעם צריך להיות מוכן להקרבה למען המטרה הנעלה של כיבוש הארץ והישיבה בה לנצח נצחים, זאת למרות האמור: והארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. (וישלח לה/יב) כאילו נתינה בלי מלחמה .

סיום המסעות לקראת כיבוש הארץ

הפסוק המסים את מסעות של ישראל הוא חוזר ונשנה לכל ארכן של חמשת חמשי תורה. גם כאן נאמר: אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו. (לו/יג) . בניגוד למה שקרה לנו אחרי מלחמת ששת הימים שמאורע זה דומה בהרבה לאותו מאורע אחרי המסעות של ישראל שבעקבותיו בא כיבוש הארץ והמהלך הצליח. אחרי הצלחה זו לעתים מאבדים את הראש ואכם זה שקרה לנו בימינו אחרי מלחמת ששת הימים. לזה קוראים בלעז "אופוריה", שפירושה התנשאות וזחיחות דעת. בא הכתוב ומזהיר שוב ושוב, להשאר עם הרגלים על הארץ ולא לרחף. במסגרת ההתנחלות צריך גם לנהוג על-פי דין, זאת למרות שהארץ הובטחה לישראל: לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ. (וישלח לה/יב) צריך לנהוג על-פי החוק והסדר הטוב כפי שנצטווינו בטרם כניסה בהיותנו עדין בערבות מואב. כי אויב העם הוא בראש ובראשונה האנרכיה כאשר כל אחד הטוב בעיניו יעשה. למרות שארץ ישראל מכונה ארץ נחלתנו , הרי היא כאז כן עתה עדין בחיתוליה. גבולות הארץ שורטטו בצורה מדויקת בפרשה, אך שרטוט לחוד וישום בשטח לחוד. אם נשוה אותם ימים לימינו אלה, הרי כאז היום גבולות הארץ טרם נקבעו בספר חוקי מדינת ישראל , כי הם במציאות אינם תואמים למצב הקים בפועל כיום יש קוי שביתת נשק הקו הירוק קו שצבעו ירוק, קו זה איננו הגבול המתואר בפרשה. לד/א,ב,ג).

אזהרה מפני השחתת המדות

אנו קוראים מאות שנים לאחר כניסת ישראל לארץ ישראל והתנחלותם שם את דברי הנביא ירמיהו שאומר לישראל בהפטרת השבוע וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה.(ירמיה, ב/ז) מדבריו עולה צעקה ואזהרה חמורה , כי לא נשאר הרבה מדברי משה שצוה את העם אותם בסוף דרכו, לפני כיבוש הארץ: אלה המצות והמשפטים וגו'...(לו/יג): שאמר אותם משה שביסודם צריך לשמור על קדושת הארץ ולא לטמא אותה במעשי תועבה וחילול הקודש ולא לעשות את הרע בעיני האלהים. לכן מצאו חכמינו ז"ל לקבוע הפטרה זו לפרשת מסעי, לאמר לך: כי הנביא בעצם מדבר אל הדור שכבש את הארץ עם יהושע שבא לארץ בה שוכן ה' שהם עתידים לטמאה. ירמיהו חוזר ומזהיר את העם בני דורו שלא יעשו כמעשי אלה שבשם קִדּוּשׁ השם , מחללים שמו במעשיהם. זו אזהרה לעם מפני השחתת המדות והיא טובה לכל דור ודור. הנביא מזהיר אל תתנהגו כ"טובל ושרץ בידו". והדברים על ערי מקלט לשם יוכל להמלט המכה נפש בשגגה על הריגה כאשר הנהרג איננו אויב להורג ולא מבקש רעתו. בא לאמר שצריל לעשות משפט צדק, למנוע נקמת דם. אולם לגבי רוצח שפל אומר הכתוב: לא יְכֻפַּר לַדָּם אשר שֻׁפַּךְ בה כי אם בדם שֹׁפְכוֹ.(לה/לג) לעומת במשפט עֶד אחד לא יענה בנפש למות. (לה/ל). הפרשה חוזרת אל ספור בנות צלפחד , בתחום המשפט האזרחי. כאשר השינוי בחוק הירושה לגבי הנחלה שבנות צלפחד סכו בה הדבר הותנה בנישאיהן לבני שבט אביהן ואכן נאמר: ותהיינה מחלה,תרצה,וחגלה,ומלכה, ונועה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים. (לו/יא)

מַסַּע הָעָם תַּם וְנִשְׁלַם שֶׁבַח לָאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם
אְַך לֹא תָּמוּ הַתְּלָאוֹת הַמִּבְחָן לִקְרָאת הַבָּאוֹת
זֶה שֶׁהָיָה אַז בַּמִּדְבַּר זֶה יִהְיֶה מָחָר כְּבֶעָבָר
וּבְשׁוֹךְ חֲמַת אוֹיְבֵינוּ מוֹצְאִים כִּי הָאוֹיֶב אָנוּ
שׁוֹכְחִים אֶת הַמָּן וְהַסְלָו וְהַמַּיִם מִן הַסֶּלַע
תַּרְבּוּת הַדִּבּוּר נִשְׁכַּחַת וְנִשְׁמָעִים דִּבְרֵי בֶּלַע

זֶה מִנְהָג שֶׁהָיָה לְטֶּבַע מֵאָז אַבְרָהָם בִּבְאֶר שֶׁבַע
אֶת הַזַּעַם חִישׁ לְכַלּוֹת כְּמוֹ בִימֵי אַבְרָהָם וָלוֹט
הַבְּכוֹר הַצִּידָה נִדְחַק כְּמוֹ בְּיִשְמַעאֵל וּבְעֵשָׂו
לַדַּל וְלַמַּךְ לֹא נַשְׁאִיר כִּי הַכֹּל נָטַל הֶעָשִׁיר
שׁוֹכְחִים אֶת עֲנִיֵּי בֶּיתְךָ וְאֶת הַתּוֹשָׁב וְהַגֶּר
וְעֲרֵבִים זֶה לָזֶה אָיִן וְזֶה נוֹטֵל מַקְלוֹ וּמְהַגֵּרַ