1. שדרות רוטשילד הפכו להייד פארק מרתק. הרצאה. ד"ר צעיר להיסטוריה מנסה לגזור מסקנות מועילות מהמהפכה הצרפתית. משווה בין
נתניהו ללואי ה-16. מספר שבימים הראשונים לואי ה-16 יצא וחיבק את המהפכנים ובכך חיזק את הדימוי הציבורי שלו כמלך טוב שרק אשתו מרשעת. בנקודה זאת חשבתי שנתניהו יצא בזול והד"ר מציע לערוף רק את ראשה של שרה, אבל כנראה שהקדמתי, שכן מאחורי הקלעים נתגלה שהמלך הצרפתי חתר תחת המהפכה והזמין את המדינות השכנות לפלוש לצרפת כדי להשיב את הסדר על-כנו. זה חרץ גם את גורלו.
ציטוט: "נתניהו מוביל קו מאוד פונדמנטליסטי בכלכלה ניאו ליברלית". מעניין. במקום אחר מהפכנית אוחזת במיקרופון ומטיפה "לכבול את ביבי בשלשלאות". בהמשך מתגודדת קבוצה סביב בחור המדבר על ניאו ליברליזם ערכי. מולו אומר אחר שמטרת המאבק היא לחזור לשיטה הסוציאליסטית. אני אומר לו שקשה לשווק נושא שמזכיר לציבור זיכרונות מרים מתקופת הפנקס האדום. "מה זה פנקס אדום?" הוא שואל.
במטה המאבק יושב גלעד, בחור מזוקן, ציציותיו משתלשלות. הגיע להציע להנהגה להכריז עם יום צום כללי בתשעה באב. שכולם יצומו. הוא מביט אליי בעיניים בורקות ואומר שזה נושא היום. צום על חורבן הבית כדי להביא לשידוד מערכות תרבותי וערכי בחברה הישראלית. קניתי.
2. דומה שמארגניה הראשונים של המחאה נפלו למלכודת שלא ייחלו לה. הם רצו בלגאן, תסיסה, ערעור השלטון, תחריר - אבל ככל שהתקשורת חיבקה אותם והציבור נענה, החלו להישמע קולות מהמעגלים הרחבים שתבעו להציב דרישות קונקרטיות. בשלב זה גם ההסתדרות הצטרפה לקול צהלת התקשורת שהנה המוחים מקבלים רוח גבית, ולא היא: עיני חירב למוחים את הסיפור. הסתדרות פירושה דרישות ברורות, כלומר מו"מ המצריך התפשרות. אפשר היה לשמוע את ההתנגדות למו"מ ולדרישות ספציפיות בהתגודדויות ברחבי השדרה, וגם בדרישות הבלתי אפשריות לנהל את המו"מ לאור המצלמות. שני גורמים אלה - המפגינים מהמעגלים הרחבים (הפחות מקצועיים) וההסתדרות - אילצו את מארגני המחאה להתחיל להתנהג כפוליטיקאים לכל דבר ועניין, לעסקני ציבור ר"ל. היה עליהם להביא לקונקרטיזציה של רוח המחאה. וזה קשה, בעיקר לאלה שכוחם בא דווקא מהעובדה שלא הציבו דרישות מסוימות אלא שידרו זעם ותסכול. בעיה. אומר בכנות: עם כל הזהירות מפני הפוליטיזציה של המחאה חשוב לשמר את השיח הציבורי שהיא עוררה ולתעל אותו לדיון ערכי ביחס לאמונות היסוד של החברה הישראלית.
3. בשבועות האחרונים נשמע יותר ויותר בתקשורת המונח "כותבי הימין". מדובר כמובן בכותבים שמרניים המהווים מיעוט בבראנז'ה העיתונאית, ולכן מסומנים על ידה לשם אינדוקטרינציה של הציבור, לאמור "הם ימנים" בעוד ש"אנחנו עיתונאים". מקצועיים לעילא. כך
בן כספית בחינוכית מתייחס לעמיתיו ב
מעריב קלמן ליבסקינד ואראל סגל, כך
קרן נויבך ואחרים. האם שמעתם את הביטוי "כותבי השמאל"? עיתונאים אוהבים להתהדר בנוצות ה"מרכז", הם לא ימין ולא שמאל, אלא משתייכים למקום-לא-מקום, אולי גם נמצאים בזמן-לא-זמן. האמת היא שרובם ממוקם היטב בשמאל הישראלי, לא רק ביחסם לממשלה הנוכחית ולפתרונות המדיניים, אלא גם ביחסם לקשת רחבה של ערכים הנתונים לוויכוח סוער בשיח הציבורי בעוד שאצלם הוא הוכרע מזמן לטובת הצד הליברלי במפה הפוליטית.
4. יום ראשון. קרן נויבך בתוכניתה "עושים סדר" מעלה את שוקי טאוסיג מ"העין השביעית", נער תוף של השמאל הישראלי. היא מצטטת משהו ממאמר שלי, ועושה רושם שהיא "מרימה לו להנחתה". טאוסיג כצפוי משתלח בי וב'ישראל היום'. "פוליטרוֹק" הוא מכנה אותי (כך במקור), "פרשן מגויס" וקללות נוספות.
לא האזנתי לתוכנית בזמן, ושמעתי על הדברים מעורכת התוכנית שביקשה תגובה. אתם יודעים, כסת"ח. היא ייחסה את הדברים לנדב אייל ממעריב. ביקשתי לעלות לשידור ולהגיב בשל חומרת הדברים. אין זמן (לא נכון). הכתבתי תגובה (טעות) והיא התמקחה אתי על אורכה. לבסוף משדרת נויבך חצי מהתגובה המקוצצת ומתייחסת לטאוסיג.
התקשרתי אליה. אין תשובה. שלחתי מסרון וביקשתי לשוחח אתה. אין תגובה. עוד מסרון מפורט המבקש להגיב. אין תגובה. אחר כך תלך נויבך לחבריה בתקשורת ותתלונן על רדיפה מצד מנהלי הרדיו שלא מרשים לה לשדר עיתונות אמיצה שכזאת.
5. כדאי להתעכב קמעה על תופעת שוקי טאוסיג משום שהיא מכילה את הרע והצבוע בתקשורת הישראלית, עטופה בארומה אנינה של כתב עת לביקורת התקשורת. נותן החסות והמממן העיקרי של "העין השביעית" הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה. לא תשמעו כמעט בשום מקום בכתב העת הזה ביקורת על המכון או על אנשיו שהם שחקנים קבועים בשדה התקשורתי, גם לא על היומרה לקבוע מסמרות ביחס לסוג הדמוקרטיה הרצוי (ליברלי קיצוני) למרות שקיימים כיוונים נוספים, לגיטימיים לא פחות. ככלל, הנחות היסוד של "העין השביעית" ביחס לביקורת התקשורת אינן נתונות לביקורת או לערעור הגם שבבסיסן נובעות מהשקפת עולם מסוימת שרק מכוחה פועל העיתון. אין ביקורת על המבנה האידיאולוגי ה(כמעט) חד-צדדי של התקשורת; אין ביקורת על הדרתם והשתקתם של עיתונאים שמרנים או על סימונם (ראו ערך: כותבי ימין); אין ביקורת על הפוליטיזציה הבוטה של התקשורת הישראלית שהפכה מזמן למפלגה פוליטית אקטיבית בשיח הציבורי, אלא רק כלפי 'ישראל היום' שקם דווקא כריאקציה למצב הבלתי אפשרי הזה. אין ביקורת על סוג מסוים של עיתונאים, אתם יודעים, מהמחנה הנכון. בדיוק אותה עקרות מנטלית וקוגניטיבית הקיימת גם בשיח האקדמי והמשפטי שאימץ בעיקר זווית ראייה אחת, לעתים צרה מאוד, לבחינת תפישת העולם שלו, תוך השתבחות עצמית ו(כמעט) ללא ביקורת עצמית.
שיטת הביקורת היא זו שהנחתה אנשי שמאל מאז ומתמיד - דה-לגיטימציה של היריב האידיאולוגי ותקיפה אד הומינם, כלומר לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, תוך סימון קבוע של העיתונאים השמרנים כ"לא עיתונאים". נראה שהעורכים הוותיקים והמהוגנים לכאורה של "העין השביעית" מצאו להם ערס תקשורתי כלבבם שלא תמיד יודע לקרוא אבל עושה עבור אדוניו את העבודה המלוכלכת וכנראה גם יודע לקלל טוב מהם.
אגב, בתוכניתה של נויבך הטיח בו ד"ר יועז הנדל שקצת מצחיק מאיש שמאל לבקר את התקשורת במסווה אובייקטיבי. טאוסיג ענה שהוא "הצביע ביבי". נו, כנראה שזה עבר לו. גם לדרור פיילר יש שורשים יהודיים.
