המוות הוא המפייס הגדול

כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ מִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ... וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה? וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי? וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי, בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי, וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. (בראשית פרק כ"ז פסוקים ל"ד-ל"ח).

וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי. (בראשית פרק כ"ז פסוק מ"א)

אי-אפשר שלא לחוש בהזדהות המלאה של המקרא עם סערת הרגשות של האח המרומה. הלשון בה הוא מנציח את המפגש בין עשו, הבן הספוג כולו יראת כבוד ואהבה לאביו, שבוכה על הגזילה בכייה מרה, לבין האב שעיוורונו נוצל על-ידי רעייתו ובנו כדי לפרוק מעליו את הברכה ולהניחה על ראש יעקב, היא לשון קורעת לב. עשו בלא ברכה יכול להמשיך לחיות לצד אביו. יעקב עם הברכה אינו יכול. הוא בורח. כל עוד יצחק חי, אין לו מה לפחד מפניו. הוא יכול היה לברוח ביום בו מת. אבל הוא בורח מיד. מי שרימה את יצחק, מפחד מעלבון ה אב יותר מאשר מנקמת האח.

הרבה מילים יש בשפה לשנאה. איבה, היא אחת. שטנה. עוינות. שנאה למישהו ושנאה את מישהו. ויש משטמה. לאהבה אין אלא מילת אהבה עצמה. אי-אפשר לומר "ואהבת את ה' " בפועל אחר מאשר פועל א.ה.ב. יעקב אוהב את רחל אהבה גדולה יותר משהוא אוהב את לאה, בפועל היחיד בו אפשר לאהוב. כך שמשון את דלילה. כך אחשוורוש עליו כתוב:" וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר מִכָּל הַנָּשִׁים". כך רחבעם את מעכה. כך רבקה את יעקב. כך יצחק את עשו. כולם פועל אחד. אהב. לא חיבב. חיבה אינה אהבה. לא חמד. חמדה אינה אהבה. אי-אפשר לחבב את ה'. אי-אפשר להגיד שהוא חמדת לבבות. אהב. אחד ואין אחר. אבל שנאה יש הרבה. לא רק המילות שמבטאות שנאה מרובות.

השנאה עצמה אינה אחת. קשה מכולן משטמה. משטמה, אומרים אבן עזרא, רבי דוד אלטשולר בפירושו "מצודת דוד", אונקלוס בתרגומו, היא נטירת איבה. היא שנאה השמורה ימים מרובים. היא באה על פורקנה יום אחד, אולם היא ממלאת חדרי הלב כל יום ויום. "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי".

יותר משיש לפחד מפני מי ששונא לך, יש לפחד מפני שנוטר לך טינה. יצחק צריך לפחד מפני ישמעאל שאי-אפשר שאין הוא שומר טינה בליבו על שגורש עם אמו הגר למות במדבר. יעקב מפני עשו. בני יעקב מפני יוסף. "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ".(בראשית נ',ט"ו). יצחק וישמעאל אחים. יעקב ועשו הם תאומי אחווה. יוסף ובני יעקב כולם אחים. אחווה היא אהבה. אבל, מדרש חכמים יודע ללמדנו :"...ואין חטא גדול יותר מהפרת ברית נעורים ואהבת קדמונים, וכופר בהם הוא כמתהפך לשונא, וכך אמר איוב בפרק ל' פסוק כ"א " תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי".

המוות מפרק את המשטמה

הבגידה באהבה היא אם השנאה, שנאה כבושה היא אם המשטמה. היא יכולה להתפרק התפרקות של קין בהבל, האחים הראשונים בתבל, תחושת הבגידה הראשונה בתבל, הרצח הראשון בתבל. אבל היא יכולה גם להתפרק אחרת. המוות יכול לפרק את המשטמה. לא מותו של השונא. לא מותו של האיש השנוא. זה פשוט מדי.

האיבה שנטר ישמעאל בליבו ליצחק מתפרקת עם מותו של אברהם שגרש אותו למדבר. מותו של האב מפייס את הבנים. "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה". (בראשית כ"ה,ח'-ט'). יצחק וישמעאל, יחד, אחים, קוברים את האב שהביא להפרת ברית הנעורים ביניהם. הם באים יחד לקבור את האב ואת האיבה. "וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו".(בראשית פרק ל"ה,כ"ט). המשטמה בליבו של עשו חיכתה למותו של יצחק, אבל מותו של האב כיפרה על העוול שהוא עוול לבנו.

הבן מפייס את אביו. האב המת מפייס את בניו שהתרוצצו זה אל עומת זה בחייו. "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא".(בראשית פרק נ', פסוק י"ג). מותו של יעקב מפייס את יוסף עם האחים שמכרו אותו לעבדות. הוא והם חוברים יחדיו לקבור את אביהם בכנען.

האב החי, הוא לעולם גם אב העימותים, המדומיינים או הממשיים עד לייסורי ייסורים, עם בניו.אהבתו מקלקלת באורח בלתי נמנע את השורה. ביודעין או שלא ביודעין, הוא יכול להיות שורשן של הרבה שנאות. האב המת עובר מטמורפוזה. הוא כולו אהבה. אין לו שורש אלא שורש אהב. המוות הוא המפייס הגדול.