בימים אלו אנו מתוודעים לכאוס השלטוני השורר במצרים. לצד הדאגה השוררת בישראל מהכיוון אליו תבחר ללכת מצרים, ולצד מנבאי השחורות מוועדת החוץ והביטחון שבכנסת, נראה שאנחנו בוחרים להתעלם ממשנתו של ראש-הממשלה,
בנימין נתניהו, אותה פרש בפנינו בזמנו, בימים העליזים של "אביב העמים הערבי". לו הייתי עומד במקומו של ראש-הממשלה, סביר להניח שהייתי מסכם את "אביב העמים הערבי" ואת המתרחש בימים האחרונים במצרים בביטוי הבא: "לא רוצה לומר לכם 'אמרתי לכם', אבל... 'אמרתי לכם!'". מר אובמה, לתשומת-לבך.
מצרים נכנסה (תחת מעטה רב של מתח, יש לציין) להליך הבחירות במדינה. הבחירות נערכות למועצת-העם, בית הפרלמנט התחתון במצרים. גוף זה אמון על ניסוח חוקים כלכליים-חברתיים, הכנת תקציב המדינה ופיקוח על הרשות המבצעת. ללא ספק, גוף חזק, בעל השפעה גדולה. זהות יושביו עלולה להיות במידה רבה המגמה אליה תבחר מצרים ללכת. בינתיים, ההמונים ברחובות מתפרעים בחסות "האחים המוסלמים", הנוקטים גישה אמביוולנטית כלפי המתרחש: מחד-גיסא, הם דואגים להתסיס בחשאיות את צעירי מצרים כדי שהלה יילכו להפגין בעד העתיד הנכון למצרים (לפחות, בעיני ארגון "האחים המוסלמים"). מאידך-גיסא, הארגון דואג להפגין בפני הממשל כי הוא בצד שלו, ויוצא בהצהרות על הרגעת הרוחות ועל הפסקת התסיסה בקרב הצעירים.
לא פלא שאמירות אלו לא זוכות לתמיכה או לכל התייחסות מצד צעירי מצרים, המעוניינים לשוב למהפכה שהפילה את מובארק, וכעת לדאוג להדחת המועצה הצבאית העליונה בפיקודו של טנטאווי. ומה לגבי טנטאווי? תנו לו להתעסק בנושאי צבא. מה לו ולשלטון מדיני במדינה בה הכאוס שורר מאז הדחתו של מובארק?!
כאוס היא אכן המילה השלטת, המתארת נאמנה את המתרחש במצרים. נראה כי מאז שעזב מובארק את כס השלטון, למצרים אין כיוון חד-משמעי אליו היא צועדת. המועצה הצבאית העליונה עושה כל שביכולתה על-מנת להשיב את מצרים לדרך-המלך, אך נראה כי לצעירי המהפכה זה לא מספיק. הם רוצים יותר מזה, רוצים אחרת. לא את זה הם רצו כשהדיחו את מובארק. עם-זאת, מה הם בעצם כן רוצים?
היום שאחרי מובארק כאן נכנסת לתמונה הסוגייה עליה דובר וממנה חששו מהלך כל ההפיכה הראשונה במצרים. מכיוון שהיו גורמים כה רבים, בעלי אינטרסים כה שונים, מגוונים וסותרים - נשאלה השאלה מה יהיה ביום שאחרי מובארק? לאן תצעד מצרים? במה תאמין? והחשוב מכל בעבורנו - מה יהיה על הסכם השלום עם ישראל? ואכן, אנו רואים את מצרים בורחת לכל מיני פינות שונות וסותרות. היום, השריעה ו"האחים המוסלמים" הם הדבר הקרוב ביותר לפתרון, ומחר עלולים הצעירים של מצרים, ה"שבאב", לקום ולומר שלא לילד הזה פיללנו. היום אנו רואים על כרזות את פניהם המחוקות בצבע אדום מזוויע של טנטאווי ועמיתיו, מחר יהיו אלו בכירי תנועת "האחים המוסלמים". אין מיקוד, ולא לשווא.
הערבובייה השוררת במצרים מוכרת מזה שנים רבות. היא הייתה שם עוד לפני הפיכת הקצינים החופשיים, כאשר גמאל עבד אל-נאצר תפס את השלטון במצרים. זה עתידה של מדינה בה קיים מרקם מגוון של אוכלוסיות: החל בקופטים הנוצרים, וכלה בסלפים הקיצוניים. רק הקצינים החופשיים ידעו (וגם היה להם הכוח) לשים את המוקד במקום אמצעי יחסית. אז נכון, על-אף הצגתה של מצרים כדמוקרטיה טהורה, היא הייתה רחוקה משם. ונכון שהעולם הנאור מבקש לכפות את המוכר לו כל-כך גם על התרבויות הפחות מתקדמות. עם-זאת, נשאלת השאלה: "למה?".
מובארק ועמיתיו אומנם הפרו זכויות אדם, והטילו יד-קשה כנגד הסטודנטים הצעירים המקווים לעולם טוב יותר. עם-זאת, למי שמבין בנושא מצרים דבר וחצי דבר, היה ברור שאלה תהיינה הפעולות שתינקטנה כנגד האספסוף אם ירשה לעצמו להתפרע ולצאת מכליו. הלא זה מה שקרה בימי סאדאת ובימי נאצר לאנשי "האחים" שפורחים כעת כפטריות לאחר הגשם. התנהלותו של מובארק, על-אף היותה רחוקה מדמוקרטיה כמו מזרח ממערב, הייתה ההתנהלות הבריאה ביותר. כל הכאוס שקורה במצרים כעת היה נמנע.
הרי ברור כעת כי מצרים לא תשוב להיות מה שהייתה. הבחירות גם לא ישנו דבר. אורח-החיים והפתרון שהוצע בשעתו על-ידי מובארק היו הגרסה הטובה ביותר של מצרים. עם כל הכאב על העוני המחפיר ועל היד הקשה שנקט מובארק נגד המפגינים, הפניית הגב למובארק על-ידי מדינות-המערב הייתה הטעות הקשה ביותר. והנה, כעת עלינו להתמודד עם מדינה שעתידה לוט בערפל, ומגמת השלטון שלה איננה ברורה כלל ועיקר.
חוכמה מדינית של נתניהו בשירותי הצבאי לימדו אותי כי סוס מנצח לא מחליפים. גם אם לא בדיוק יודעים איך הוא עושה את זה, ראוי לתת לו לנצח עד כלות כוחו. לא בדיוק אמירה מערכתית, אבל בכל-זאת - צה"ל מנצח כבר מעל ל-60 שנים. כך צריך היה הדבר להיות גם במצרים. גם אני צפיתי בשידורי המהפכה של כיכר תחריר בהתרגשות, באיזו אמונה חבויה שהנה, בשורת הדמורקטיה הגיעה גם למדינות-ערב. כלל האזרחים של העולם הנאור חיככו את ידיהם בהנאה: "הנה, לימדנו את הברברים האלה דבר או שניים על אודות דמוקרטיה וערכים נאורים אחרים". כעת, כולנו משלמים את המחיר.
אובמה אומנם הפנה את גבו למובארק וזוכה לתמיכה של כ-49 אחוזים מהציבור האמריקני; אך זה לא מצמצם כלל ועיקר את הבעיה המצרית, שלא לדבר על האופן בו מסתכלים כעת על אובמה בחשש שאר מנהיגי האזור. קל מאוד לדבר על דמוקרטיה ועל תהליכי דמוקרטיזציה, אבל זה לא קצת צבוע אם באותה נשימה מסתכלים גם על מדינות כמו סוריה והאמירויות?
לא לשווא דחה נתניהו את הרס גשר המוגרבים בירושלים ממוצאי-שבת האחרונה. דחה ועשה בחוכמה, תוך פיזור אמירות דיפלומטיות שצריכות לנטרל את התנהלותו חסרת האחריות של אובמה באזור הרגיש שלנו: אל לנו להחליש את כוחו של טנטאווי. עשינו את זה עם מובארק, אך אסור להרשות כדבר הזה פעם נוספת. מצרים היא מדינה בעלת מרקם עדין. נראה כי עד-היום, רק אנשי מהפכת הקצינים החופשיים ידעו למצוא לכך את פתרון הקסם. כעת, משאלה נכלאו בכלא (או אושפזו בבית-החולים, במקרה של מובארק), עוסקת מצרים במציאת פתרון הקסם. צדק נתניהו כשצידד במובארק בשעתו, על-אף ההתרגשות מ"אביב העמים הערבי". כי מה יאמרו כל אותם הנרגשים לקראת "החורף הערבי" שמתקדר עלינו בימים אלו?!
