כתב אישום מצמרר

קשה לדעת מתי מגן הנביא במינוי עצמי יחליט להיעלב. "מושתקים" גם מפריך אמפירית את הטענה השגויה כי חוקים נגד חילול הקודש ונגד השמעת דברי שטנה נחוצים כדי לעודד הרמוניה חברתית בין מאמינים מדתות שונות: הרי בשום מקום הרמוניה בינדתית וסובלנות אמיתית אינן נפוצות כמו במדינות בעלות רוב מוסלמי, שבהן החוקים נגד כפירה וחילול הקודש נאכפים בתדירות גבוהה ביותר. המחברים אינם מותירים צל של ספק לגבי ההכרח להתנגד לניסיונות החוזרים ונשנים להפוך חוקים אלה לחלק מן המשפט הבינלאומי באמצעות שפת זכויות-האדם - מסע תעמולה בינלאומי שמקדמו העיקרי הוא ארגון הוועידה האיסלאמית.

בהתחשב בדיכוי המיעוטים השיטתי ובשלילתן של זכויות אדם בסיסיות במדינות רבות בעלות רוב מוסלמי, לא ייאמן כי ארגון הוועידה האיסלאמית הצליח להשתלט על סדר היום של מועצת זכויות האדם של האו"ם, בהתעקשותו כי איסור על "השמצת הדת" יהווה חלק מחוקי זכויות האדם. דרישה זו מתבססת על ההנחה כי מוסלמים במערב סובלים מדיכוי ואפליה שיטתיים. בעוד שיש ודאי מוסלמים שנחשדו שלא בצדק, כחלק מן האמצעי ההגנה מפני טרור, אין חולק כי מוסלמים במערב נהנים מחירויות רבות יותר מאשר מיעוטים דתיים במדינות שבהן יש רוב מוסלמי - למעשה, גם יותר מהמוסלמים עצמם באותן מדינות. ניסיון זה הוא מופרך שבעתיים, כשמביאים בחשבון כי חברות מערביות רבות ניצבות בפני איומי טרור ורדיקליזציה מצד איסלאמיסטים, שרבים מהם מקומיים. ולמרות זאת, נדיר מאוד, אם בכלל, שממשלות במערב חושפות את הצביעות נטולת הבושה של ארגון הוועידה האיסלאמית: עד לאחרונה, מצוקותיהם של מיעוטים דתיים בארצות בעלות רוב מוסלמי היו במצב של תת-דיווח ונעדרו לחלוטין מסדר היום של הפרות זכויות אדם במישור הבינלאומי. ספר זה מהווה תיקון מבורך של חוסר איזון זה.

בעוד שהעלאתה של "השמצת דת" על סדר היום של האו"ם נחל (בינתיים) כישלון, שיי ומרשל צודקים בהצביעם על כך שהמסע להגבלת הביקורת על האיסלאם במסגרת חוקים של זכויות אדם, רחוק מלהיות מאחורינו. ארגון הוועידה האיסלאמית העביר את הדגש לאיסורים הקיימים על דברי שטנה בחוק זכויות האדם הבינלאומי ובחוקי העונשין האירופיים. בכך נעזר הארגון במומחים מערביים רבים לזכויות אדם ובפוליטיקאים, ואפילו בבתי דין לזכויות אדם, העומדים על כך שבחברות רב-תרבותיות נדרש שיטור נגד דיבור "בלתי סובלני".

מה שמביא אותי לחיסרון, אומנם משני של הספר: טיפולם של שיי ומרשל בביטויי שטנה באירופה. למרות שארגונים מוסלמיים מגייסים חוקים אלה כדי להשתיק דיון, חוקים אלה לא נתקבלו כתוצאה מיוזמה של מוסלמים, ומבקרי האיסלאם אינם קורבנותיהם היחידים. קבוצות רבות הטוענות לייצוגם של יהודים, נוצרים, הומוסקסואלים, נכים ומיעוטים אתניים, הם המעודדים חקיקה של חוקים כאלה, שנראה כי עצם קיומם מהווה עבור קבוצות אלו בעידן הפוליטיקה של זהויות הכרה אולטימטיבית. קשה אפוא להאשים מוסלמים בהגנה המשפטית הרופפת הקיימת היום באירופה על הבעת דעה שנויה במחלוקת (למרות שמסעות מתוזמרים על-ידי קבוצות מוסלמיות להפעיל חוקים נגד חילול קודש וביטויי שטנה הגבירו דרמטית את הלחץ לאכוף חוקים אלה).

על הפיכתם של חוקים שמטרתם הגנה על הדמוקרטיה מפני אידיאולוגיות טוטליטריות לכלי להחנקת השיח הפוליטי והדתי, לשמש אזהרה לאותם פוליטיקאים ואינטלקטואלים אירופיים הטוענים כי האיום על החירות המערבית מצד האיסלאם הרדיקלי דורש הגבלות על חופש הדת והביטוי של מוסלמים. לא ניתן להילחם באופן משכנע למען חופש הביטוי והמצפון על-ידי שלילת חירויות אלו מאחרים. יתר על כן, ברגע שהגבלות אלה תיכנסנה לתוקף, לא ניתן יהיה למנוע שימוש בהן למטרות אחרות, כשרוב אחר יהיה בשלטון.

האיום נגד חופש הביטוי באירופה מצד הרדיקליזם האיסלאמי הוא ייחודי בשימוש הנרחב שהוא עושה בהפחדה, באמצעות איומים ואלימות ממשית, ובמקרים ספורים אף ברציחתם של אלה המבקרים את האיסלאם - התפתחות שאותה שיי ומרשל מתעדים היטב. בעוד שעל מרבית המורשעים על-פי חוקי הפצת שנאה מוטל קנס בלבד, הרי סכנת האלימות הביאה רבים לשתוק או להסתתר מאחורי אנונימיות. האיומים הפיזיים וההתקפות חמורות יותר בשל שרירותן: לא ניתן לדעת מתי מגן הנביא במינוי עצמי ייעלב במידה כזו שהוא ייקח את העניינים לידיים.

פעם כותב מאמר זה עמד על כך שלפרק מספר שכתב על חופש הדיבור תתלווה הקריקטורה המפורסמת שבה נראה מוחמד עם פצצה בטורבן שלו, ולא התעוררה שום אלימות. אבל בספטמבר 2011, שירות המודיעין השוודי ביקש מפסטיבל אמנות לבטל את הופעתו של הקריקטוריסט לארס וילקס, שכבר הותקף כמה פעמים, בנימוק שלא ניתן לערוב לבטחונו. לפני כמה שנים צעד כזה היה מביא למספר עצום של כותרות בתקשורת הסקנדינבית; אך ריבוי הפחדות כאלה הפך כמעט לשגרה, והוא גורר רק הרמת גבה במקרה טוב. זהו כתב אישום מצמרר לתקופתנו.

"מושתקים" הוא תרומה בלתי נעימה אך חיונית לשיח חשוב ביותר שרבים מעדיפים להימנע ממנו. הדוח המפוכח, המאוזן והמפורט על האיום מצד חוקי חילול-הקודש - בין אם בפקיסטן, באו"ם או באירופה - מראה בבהירות כי אי-נטילת חלק בו מעמידה אותנו בסכנה.