ארבע שעות וירטואליות

הרקע ברור, הרצון של המורים מגיע ממקום טוב. השאלה האמיתית היא כמובן - איפה ההורים? איפה ההורים שיפקחו על ילדיהם בזמן שאלו על המחשב? התשובה המצערת היא שהם כנראה בעבודה, מוודאים שלילדים יהיה מחשב, אוכל וקורת גג מעל לראשם.

האינטרנט, הרשתות החברתיות, מחפות על הצורך הטבעי של האדם לקשר. לצד תהליך העיור, הטכנולוגיה היא הגורם המבודד ביותר שקיים במרחב האנושי. הקשר נעשה מהיר, שטחי ויחד עם זאת נותן תחושה של עומק, של חוסר מוגבלות.

מעבר לסכנות הרגילות שטומן בחובו האינטרנט, של היכרות עם זרים שאינם מציגים את מי שהם באמת, או צפייה בתכנים בלתי ראויים, האינטרנט מהווה אובדן אמיתי של מגע ישיר עם העולם, עם האנושות, עם חברים, עם הילדות עצמה.

ילד בן חמש יכול להגיע אל מידע הרבה יותר מהר ממני, אם יידע איך לנסח את חיפושו נכון. אני בעצמי מעדיף את גוגל סקולאר על שיטוט וכיתות רגליי בספרייה על-מנת למצוא מקור מידע ראוי. הכל זמין, הכל קיים. הגענו אל עץ הדעת.

אלוקים, כזכור, אמר לאדם הראשון שלא יתפתה לעץ הדעת. טוב לא ייצא לאדם מזה, הוא הזהיר. עץ הדעת נקרא בתורה "עץ הדעת טוב ורע". אז הנה, כל העולם כבר בכף היד, הידע מתפרץ לכל עבר. אנחנו יודעים הרבה ממה שאפשר לדעת, אבל האם זה באמת טוב לנו?

ילד תמים בעולם הרשתות החברתיות

תמימות היא האמונה הבסיסית שיש לכולנו בגיל קטן, אמון בסיסי כזה בחיים, בסיפורי מעשיות. ההשוואה שקיימת לתינוק בראש היא "אם התפוז הזה לא מחזיק מעמד באוויר, למה שסנטה קלאוס לא יהיה קיים?". אותו ניסוי שכל ילד עושה על-מנת להבין בראשו את הקונספט של כובד משקל, שווה בעיניו לקיומה של ישות כבדת משקל שמחלקת מתנות.

הכל פתוח ופרוס לפניו, והוא לא יודע להבדיל בין טוב ורע, ויש לו את שניהם, ללא הגבלה. ילדים, לצערנו, יכולים להיות אכזריים מאוד, אכזריים מדי. הם יכולים להכאיב זה לזה בלי להבין באמת את הנזק שהם מעוללים. האינטרנט הוא זירת המשחקים החדשה. כשאתה כותב למישהו בקיר הפייסבוק שלו נאצות שונות, אתה אפילו לא רואה את הפנים שלו. גרימת הסבל היא שטחית בעיניך. אי-אפשר לראות את הדמעות, אפילו הסאדיזם נחסך מהם.

ילד שמכלה את זמנו ברשתות החברתיות מאבד את תחושת האדם שבו. הוא נעשה לאנדרואיד, ישות וירטואלית. עיזבו את בעיות ההשמנה, המחלות והכל. מה עם משחקים? מה עם שיחות, מה עם מגע. איפה הלכלוך? איפה הפצעים? איפה הכינים? ילד צריך את החוויות האלו כדי לגדול, להתפתח באמת.

איה ההורים? ומהו מורה?

וההורים, אפשר לשאול שוב - היכן הם נמצאים? הם מנסים לתת לילד את מה שרק אפשר. את כל הכלים שנמצאים בעולם הזה כדי להתפתח. במציאות של ימינו, בה ילד נולד לעולם הטכנולוגי המפותח, הוא מסתגל אליו מהר יותר מהוריו, או אפילו מאחיו הגדולים. הוא מסוגל לקלוט את הצג בצורה מהירה הרבה יותר. ההורים, בין אם הם רוצים או לא, ישתרכו מאחור.

והמורים, שרוצים ליצור קשר אישי עם תלמידיהם באמצעות הפייסבוק או שאר הרשתות החברתיות, אותם צריך לשאול - על מה אתם מדברים? עם כל הרצון הטוב והצורך האמיתי שיש בפיקוח על הילדים, יש קווים שלא צריך לחצות. מורה הוא מורה, חבר הוא חבר. צריך להפריד בין שני העולמות.

אין-אונים מחסרון חיבור לאינטרנט

מרשל מקלוהן כתב פעם: "המדיום הוא המסר" - בכך הוא התכוון שהשימוש בטכנולוגיה משנה את תפישת המציאות. אנחנו צריכים לקחת חזרה את השליטה לידיים שלנו, אנחנו צריכים לשלוט בטכנולוגיה, לא היא בנו.

אני יודע שאני צועד עם אמירות אלו לוויכוח אקדמי סוער, אבל את האמת יש לומר - התפישה שלנו את המציאות השתנתה. אני יודע גם שכנראה זה קרב אבוד, הרי גם אני לוקה בתסמונת הזו - חיבור לווריד של אינטרנט. אובססיה לחדשות, לפייסבוק, הכל חדר אצלי, עמוק. אני לא יודע איך נפטרים מזה, אבל לילדים הקטנים שעוד לא שם - צריך למצוא איזון, כי ביום שתהיה הפסקת חשמל, לא יהיה פה לאף אחד מושג מה לעשות.