|
אגון שילה על גבי עטיפת הספר 'מחיקת עוונות'
|
|
|
|
|
אגון שילה אבל הרבה יותר יפה
|
|
|
|
|
בשנת 1991 יצא לאור ספרי הנשכח "מחיקת עוונות". זהו קובץ סיפורים קצרים ולא קצרים, שהמשותף לגיבוריהם הוא המוזרויות שלהם, ימי מלחמת יום הכיפורים הקשים שעברו עליהם, וחייהם שלאחר המלחמה. הספר יצא בהוצאת זמורה ביתן מודן אצל המו"ל אוהד זמורה.
שלושה ספרים הוציא לי המו"ל הנדיב זמורה. שלושתם כמחווה חיבה מצדו, על חשבונו, ומתוך תקווה לסייע לי בקריירה הספרותית העלובה שלי. אבל אחרי כישלונו של הספר השלישי, "מחיקת עוונות", התייאש גם אוהד מכתיבתי. וכשבאתי אליו בשנת 1994 עם כתב יד של ספרי "קפיצה משולשת", המספר בשיקומו של גיבורו ממחלה קשה, דחה אותי בעדינות. הוא זימן אותי למשרדו, חיים פסח שהיה עורך הפרוזה אז בהוצאה, השאיר אותנו לבדנו, ואוהד כיבד אותי כהרגלו בסיגר עבה וריחני.
בין ספר לספר חלפו כמה שנים, והוא תמיד שכח שאינני מעשן. ולי היה ממש לא נעים לדחות את מתת הסיגר שלו. ליוויתי את הוצאת זמורה ביתן מודן בנדודיה מהמשרדים הצפופים והדחוקים שלחוף הירקון ועד לבית המרווח שנבנה ברחוב שוקן שבדרום העיר. שנים שברתי את ראשי מי היה המלאך הטוב שלי בהוצאה, כלומר מי היה זה שדיבר טובות עליי באוזני זמורה. אך כיוון שלא עליתי על-אף אחד, נטיתי לחשוב לבסוף, שמא היה זה באמת הוא עצמו, שאהב את כתיבתי. אבל באותו היום, לאחר שיצא חיים פסח מהחדר, אמר לי אוהד בדרכו הרהוטה שסיפוריי אינם מובילים לשום מקום, ושלא יוכל עוד להמשיך ולהוציא את ספריי.
חרף האכזבה כיבדתי את החלטתו. האמת היא שאני סברתי כמוהו, וזה כמה שנים שלא ידעתי לאן מובילה אותי ואת קוראי המעטים, הפרוזה הפתלתולה שלי. כך או כך, לאחר הסיגר הגיעה גם הכוסית של החריף שהוא אהב, וגם לחיצות הידיים וחיים פסח חזר לחדר, והייתה לשלושתנו הרגשה טובה, שנפרדנו כמו ידידים.
אגון שילה לעיטור עטיפת הספר
אבל נשוב אל "מחיקת עוונות", 1991. אוהד חיבר אותי כמה שנים קודם לכן עם המאיירת הכישרונית רותי חנני זיכרונה לברכה. רותי הייתה אישה קטנה ועדינה אבל ידעה היטב מה היא רוצה. אני זוכר שעבדנו על מציאת רעיון לעטיפה של ספרי "המשיח מלה גרדיה", זמורה ביתן 1988. אגב ההתלבטות גם התיידדנו. ראיתי כמה רצינית חתירתה למצוא איור שייתן למהות הספר לדבר בלשון הגראפית המדויקת. בסופו של דבר היא בחרה בציור משלה, לגלם את המשיח מרחוב לה גרדיה, גיבור ספרי, הזועק נוראות לשמיים את פחד המוות שלו, בטרם עלותו לשירות מילואים גורלי בלבנון. אבל הספר "מחיקת עוונות" הוא שונה, ורותי חנני הלכה בכיוון אחר.
היא חיפשה ציור קלאסי, יפה, המדבר מיידית אל הצופה כלומר קונה הספר העתידי. ועם זאת מעביר את מהות הטרגיות האירוטית המלווה את גיבורי הספר. והיא אכן מצאה ציור נפלא של הצייר האוסטרי הידוע, אֶגוֹן שִׁילֶה. בציורו של שילה, המתנוסס על עטיפת ספרי הנשכח, מחובקים אוהב ואוהבת במבע כל כך סובל, שהבעות פניהם וגופם ממש מעוותים.
אגון שילה היה צייר אוסטרי ענק שחי חיים פרועים, ממש פרוצים, ומת בדמי ימיו. הוא היה רק בן 28 במותו. הוא נולד לאב אוסטרי ואם ממוצא צ'כי, ובלט בכישרונו למן ילדותו. לא אכנס לסיפור חייו ואף לא לסקירת יצירתו. כל הרוצה למצאם יוכל לעשות זאת בקלות, אם בספרים ואם באינטרנט. אני יודע שהדרמות הקשורות בציוריו נמשכות ממש עד ימינו אלה. ציורים שלו שנשדדו על-ידי הנאצים מאספנים יהודים נתגלו לאחר שנים בארצות הברית, והחזרתם לבעליהם החוקיים ויורשיהם, לוותה במשפטים ארוכים ובשערוריות גדולות.
לסיפורנו חשוב להזכיר שהוא ואשתו הצעירה נספו במגיפת השפעת הקטלנית של חורף 1919. חשוב לדעת את תאריך מותו, כדי להבין שרותי חנני והוצאת זמורה ביתן מודן, בעטיפה של ספרי, לא פגעו בזכויותיו ובתמלוגיו. בדבר אחד אני בטוח, שאגון שילה לא שיער ולא העלה על דעתו, שיבוא יום וציורו של בני הזוג האוהבים בייסורים בתאווה גלוייה ובפנים נעוות, יאייר את עטיפת ספרי. ובוודאי שלא העלה בדעתו שיבוא יום וציורו זה ממש, יאייר גם את עטיפת ספרה של הסופרת האיטלקייה קומנצ'יני, "כשהלילות", שיצא זה עתה ב'ספריה החדשה' שליד הוצאת הקיבוץ המאוחד.
אותו ציור - רק הרבה יותר יפה
שוטטתי לי אתמול להנאתי באתר הנאה והעשיר של הוצאת הקיבוץ המאוחד, לראות מה טומן העתיד לספר שיריי החדש, "פחיתה", שיצא שם השבוע. ולהפתעתי הגדולה נתקלתי בציורו של אגון שילה על עטיפת ספרה של האיטלקייה רבת המכר שתורגמה לעברית אצל מנחם פרי. אני מביט ולא מאמין: אותו הציור, אותו הזוג המתפתל בהבעה דואבת, אותו הצייר, אגון שילה! הכול אותו דבר, אבל הרבה יותר יפה! עשרים ואחת השנים שחלפו מאז יצא ספרי שיפרו לאין ערוך את הדפוס הדיגיטלי את הצילום את הפרדת הצבעים, את הכול. חשבתי לי טוב שרותי חנני, שהלכה לעולמה כבר לפני שנים לא מעטות, לא רואה את ההדפסה הרעננה של ציורו של שילה. הודלף לי מאנשי ההוצאה שהפרופסור מנחם פרי, המייסד של 'הספרייה החדשה', נוהג לאחרונה לאייר את עטיפות הספרייה במו ידיו. מייד עלה ערכו בעיניי. פרופסור לספרות, עורך כל כך וותיק ובר-סמכא, שגם מאייר את עטיפות ספריו, זה באמת שילוב נדיר בקריית ספר העלובה שלנו. ובאמת מה אני רוצה ממנו? הרי הציור הוא לא שלי.
אפילו הספר הוא של המו"ל זמורה ביתן ולא שלי. רותי היקרה כבר מזמן לא כאן, ואני אולי האחרון שזוכר את הסיפור. אולי גם חיים פסח עודו זוכר משהו מאז. אין לי שום חזקה על הזכויות. ואין גם שום עבירה בהדפסת ציורו הנודע של אגון שילה. ובכל זאת חלפה בלבי איזו צביטה.
כן, אני יודע שדברים כאלה קרו קורים ויקרו גם להבא. טעות או התרשלות הן תכונות אנושיות לגמרי. מה גם שאין כאן שום נסיבות מחמירות. ועם זאת, מדוע אני מקפיד לסרוק את האינטרנט ואת כל הקטלוגים העבריים המצויים, לפני שאני מעניק שם לספריי? מפני שאני רוצה לשמר את יחידאיותם וייחודם. והייחוד מתחיל בכותר, והיחידאיות מתחילה בכותרת. והייתי נוהג ממש כך אילו הייתי בא לאייר עטיפת ספר חדש. אולי משום כך הלכתי אצל עיזבונו של הצייר ידיד רובין ז"ל, שכני, איש גבעת חיים איחוד, שנפטר במפתיע לפני כמה חודשים. גם משום ששיערתי שפרטים מציוריו עוד לא הפכו נושא לעטיפות ספרים. אבל מצוקתם של המאיירים היא ממשית. אין בנמצא קטלוג עברי כזה, שמכנס את כל עטיפות הספרות העברית. אפילו לא בחמישים השנים האחרונות.
אני סבור שקטלוג דיגיטלי כזה הוא הכרח תרבותי. ואני סבור שהוא בר ביצוע. אם הצליחו לכנס את כל הספרות של השו"ת, על מיליארדי מיליה, בתקליטורים, אין שום סיבה למה לא יצליחו לכנס את כל עטיפות הספרים של הספרות העברית בדורות האחרונים? וכשיהיה קטלוג זמין ונגיש כזה, וידידותי למשתמשים, לא תהיה סיבה שאשב בקפיטריה של מוזיאון תל אביב לדוגמה, ואקרא למלצר: "סליחה, פעמיים אֶגוֹן שִׁילֶה!".