"אנו זקוקים עכשיו לכמה אנשים משוגעים. ראו היכן הנחיתו אותנו השפויים" (ג'ורג' ברנרד שאו).
בווריאציה עכשווית על דברי ברנרד שאו - אולי אנחנו זקוקים לכמה מנהיגים "משיחיים", כדי להוביל אותנו לפתרונות לא פתורים שהנחיתו עלינו השפויים. האם הייתה לראש השב"כ פריצת "דיסק" - בראש או בפה, אתם תחליטו. אבל בוודאות - יש כאן התנהלות פסולה, פגומה של איש ציבור בכיר, בתפקיד מרכזי, חיוני ורגיש.
תזכרו, ראש השב"כ, אחראי על ביטחונם האישי של ראש ה
ממשלה ושר הביטחון. לאמור: הוא בקיא בכל פרטי חייהם, עד לחדרי השינה.
עשרות שיחות אישיות - בנושאים רגישים, חיוניים ואולי פרטיים עברו ביניהם משך השנים. אז עכשיו ראש השב"כ החליט להדליף, מחדרי חדרים.
ואם היו ממנים את דיסקין - לראש המוסד, לקדנציה של 5 שנים, המנהיגים "המשיחיים" האלה, היו מתיישרים עם דעותיו, הוא היה שקט, בטוח במנהיגות שלהם. האבסורד והצביעות בהצהרותיו האחרונות של דיסקין, שלא לדבר על הלשון הבוטה והגסה, מגחכים את טענותיו.
אותו דיסקין היה בתקופתו של
אהוד אולמרט ראש ממשלה, למופת, דוגמה לצניעות ואנטי משיחיות. הוא לא עישן סיגרים, לא שתה וויסקי, נסע
סביב העולם באופניים, גר בדירה צנועה שלושה חדרים ולא אסף עטים יקרי ערך. איפה היה ראש השב"כ אז - מה בקשר להנהגה המופלאה של מלחמת לבנון השנייה, שנוהלה בצורה כושלת, חסרת מנהיגות והשראה. על כך אף מילה - בדיסק שפרץ.
"משיחיות" (מן האנציקלופדיה)
אידיאולוגיה דתית שבמרכזה דמות גואל/משיח המנהיג את עמו. האידיאולוגיה - כוללת את הרעיונות, התקוות והציפיות המתייחסות לתקופה טובה יותר.
לדעתי, ניצוצות של "משיחיות", במנהיגים לאומיים, הן אלמנט חיובי ואולי חיוני. אם לא היה ניצוץ של "משיחיות" אצל בנימין זאב הרצל - הוא לא היה חולם על הקמת מדינה ליהודים ולא היה מגיע לאמרה המפורסמת "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים". אם לא היה ניצוץ של "משיחיות" וגאונות אצל דוד בן-גוריון - לא הייתה קמה מדינת ישראל.
להזכיר לציבור, יועצים, פרשנים, חבריו של בן-גוריון, הזהירו אותו, מפני הקמת מדינת ישראל, שלא בשלה, לא מוכנה עדיין והעיתוי לא טוב ורצוי, גם בשל בעיות פנים וגם בשל חשש מהתנגדות אומות העולם.
בן-גוריון - איש המעש החזון ו"המשיחיות" - לא חיכה, לא היסס, לא התייאש מהקשיים והכריז על הקמת "מדינה יהודית - היא מדינת ישראל". איפה היינו עכשיו - אם לא הניצוץ "המשיחי", הגאוני של בן-גוריון - תחשבו לבד. איפה היינו, אם לא היה מסכים לניצוץ של
שמעון פרס - להקים את הכור בדימונה.
איפה הייתה פריצת "הדיסק"
בפורום וותיקי כפר-סבא (פרלמנט הוותיקים) במסעדה מזרחית. מקום בהחלט מתאים, לסיפורי עלי-באבא וארבעים "המשיחים" שפורצים מתוך כדי היין או קופסאות החומוס.
"האצת" הגרעין האירני
לטענת דיסקין - תקיפה ישראלית, תאיץ את תהליך הגרעין, שעד עכשיו מגמגם, מפגר, לא מתקדם כראוי ובכלל,
אחמדינג'אד לא מעוניין בפצצות גרעין, כל הנושא הוא בבחינת הטעיה אירנית אבל אם ישראל תתקוף...
האבסורד בטענה זו הוא שתקיפה אמריקנית, שכולם טוענים שהיא צריכה להיות המובילה והמכריעה, היא לא "תאיץ" היא תהיה במקום ובעיתוי הנכון.
אחמדינג'אד וממשלתו כולל נציגות נכבדה בעולם המערבי, לרבות אובמה, מחייכים להנאתם ונהנים מהעוקצנות והשובבות של בכירי ישראל - הטוענים שעדיין אין סכנה ממשית מאירן, יש זמן, הוא לא מוכן ולא בשל.
אחמדינג'אד מצפצף על העולם, על ארה"ב אבל לא מטעה את ראש השב"כ והמוסד שפרשו ועכשיו יכול להיעזר בטיעוניהם כנגד הסנקציות.
הסוגייה הפלשתינית
לפי דיסקין ניתן להגיע להסכם עם אבו-מאזן, אבל ביבי את ברק לא מעוניינים. ובכן, מר דיסקין הנכבד - בתקופתך כראש השב"כ, ברק הסכים למסור לעראפת 95% מהגדה למדינה הפלשתינית. עראפת סירב והתקשורת רעשה שברק גילה את פרצופו האמיתי של עראפת, שלא מוכן להסכם, להסדר ולא יוותר על זכות השיבה וירושלים.
אולמרט ו
ציפי לבני - היו מוכנים למסור לאבו-מאזן 97% מהגדרה + חלק מירושלים, והוא לא הסכים להסדר ולא וויתר על זכות השיבה + ירושלים כולה.
ראה במאמר שפרסם אולמרט, לקראת צאת ספרו בנושא זה - שם הוא כותב שהוא למעשה התחנן בפני אבו-מאזן, לחתום על מפת הגבולות הנדיבה, ואבו-מאזן סירב. אז על מה ועם מי יש לדבר. שוב לחזור לשלוש שנים של פגישות ונשיקות עקרות.
אולמרט מצטרף להתקפה על ביבי בהרצאה בניו-יורק. הצטרפות אולמרט להתקפה, לאחר כישלונותיו ומנהיגותו הרעועה, שהייתה בתקופת דיסקין, מחלישה את כל הנאמר ע"י דיסקין.
כל משמיצי נתניהו - איציק מרדכי, ליפקין-שחק, אולמרט - איפה הם ואיפה נתניהו?
כל משמיצי אריק שרון - החל מציטוטים של בן-גוריון, דרך דיין, רבין, בגין ז"ל - לא הזיקו לו, אלא להפך, חזקו מעמדו כאלוף, שר ביטחון וראש ממשלה וראש מפלגה.
סוגיית מינויי מקורבים לתפקידים רגישים
הביקורת הלא מרוסנת של דיסקין ובמקצת של דגן, מחזקת את התופעה שראש ממשלה בעתיד, ימנה לתפקידים רגישים רק מקורבים שמאמינים בו, ולא תמיד את אלה המתאימים ביותר - וחבל. אבל צריך להודות - לעיתונאים, לתקשורת, לפרשנים, זהו יום גדול וחומר טוב לכותרות.
יותר ויותר מוכיחים הבכירים הפורשים - עד כמה נחוצה, תקופת הצינון, כדי לצנן את מוחם הקודח, המתוסכל מהפחד ששמם ומעשיהם ישכחו מהכותרות.
שלא תהיה אי הבנה - ביקורת, הבעת דעה, פרשנות איננה כלולה בתקופת הצינון. אבל היא חייבת להיות אחראית, רצינית, ללא אלמנטים אישיים מודלפים, כדי שהציבור יתייחס אליהם בכבוד.
לצערי, דיסקין נכשל לא רק בלשונו ובגסות ניסוחו - אלא גם בהפניית זרקור הביקורת לנתיב משני, שמביא יותר נזק לו אישית מאשר למבוקריו.
ואם יהיו בחירות בקרוב - סיכויי צמד "המשיחים" - לא רע בכלל.
לסיכום: אני לא מאמין ל"צבועים" - שלא מאמינים.
