איפה שלטון החוק? דומה כי השופטת ונשיאת
מועצת העיתונות,
דליה דורנר, אמורה לייצג את שלטון החוק והאתיקה העתונאית. אולם לפחות במקרה של העיתונאים
ענת קם ו
אורי בלאו, שהואשמו בהחזקת מסמכים צבאיים גנובים נגד הצנזורה, נראה שכבוד השופטת מעדה הפעם.
במקום למתוח ביקורת חריפה על עבירה ביטחונית חמורה זו והשלכותיה, כידוע היא הצדיקה את העבירה בשם חופש העיתונות, ופעלה לזיכוי הנאשם בלאו. יתרה מכך, במקום לגנות נמרצות את מעשיה של קם, מה שמדאיג את הנשיאה הוא לא הגניבה הצבאית אלא (אתם שומעים נכון) הכֶּשל העיתונאי בעצם העובדה ששב"כ הצליח לעלות על עקבותיה.
האומנם רוממות החוק בגרונה ודחיקתו בידיה? האם זה השיעור בשמירתו כנכס צאן ברזל ובאתיקה העיתונאית שהיא מקנה לתלמידיה? והאם חופש העיתונות עדיף על בטחון המדינה?
הפגנת ענק? מה היה לנו? נכון שלעומת 3,000 המפגינים המתפרעים אצל ליף, 35 אלף משתתפים בהפגנת ה'פרייארים' זה הרבה. אולם מה זה לעומת הפגנת חצי המיליון ברוטשילד אשתקד? שכחתם, הא? אז אולי, עם כל הכבוד, בניגוד לתמונה המצטיירת בתקשורת, זו הייתה הפגנת מיעוט, כי רוב רובו של העם לא מזדהה עם מטרת ההפגנה והצביע ברגליים, בבית?
ועוד לא הזכרנו את הטרמפ על ההפגנה שתפסו הפוליטיקאים הרבים, שמתמודדים על דעת הקהל:
ציפי לבני,
יאיר לפיד, ועוד רבים וטובים (ובהם
איציק שמולי, כן ההוא מהמחאה החברתית, שלוטש עיניו לכנסת). הפגנה פוליטית כבר אמרנו?
אגב, היכן הצדק החברתי, שעלה על ראש שמחתנו, כשהערבים אזרחי ישראל, הם מחוץ למעגל הגיוס וההתנדבות לקהילתם? ומה עם המשתמטים החילונים המהווים כמחצית מאוכלוסיית ישראל?
פוחת והולך רק סמלי הדבר שבמקביל למחאת הפרייארים בתל אביב התקיימה גם ההפגנה החברתית. בדומה להפגנה האלימה גם הפעם ההפגנה הייתה לא חוקית, ומשלושת אלפים מפגינים היא הצטמצמה לשלוש מאות איש בלבד. אגב, מישהו זוכר את הפגנת חצי המיליון?
אכן,
דפני ליף, שכזכור קראה בשעתה לציבור לא להתגייס לצה"ל, נעדרה הפעם מההפגנה למען השוויון בנטל הצבאי. מתברר שבצד הדגל האנטי צבאי, באורח פרדוכסלי, היא מניפה גם את הדגל האנטי חברתי והלא חוקי. לעומת זאת אי-אפשר להתעלם מהעובדה ששתי ההפגנות היו פוליטיות מובהקות וקראו להפלת הממשלה.
כיסאולוגיה - שם המשחק רק סמלי הדבר, שבסמוך לוועדת פלסנר פורסמו נתוני אכ"א, לפיהם כחמישים אחוז מהציבור הכללי משתמטים מהשירות הצבאי. האם אין זו תזכורת מובהקת להפסיק לחבוט בחרדים, גם אם זה מאוד פופוליסטי, ולהתחיל לטפל בהשתמטות החילונית? לתשומת לב ה'פרייארים' והפוליטיקאים, אשר עם כל הכבוד, לא סוד הוא שהם רוכבים על הגל האנטי חרדי, פחות מטעמים ענייניים ויותר מאינטרסים אישיים מובהקים.
כיסאולוגיה הוא שם המשחק כבר אמרנו? די לצביעות!
כלבי השמירה? האם העיתונאים הם כלבי השמירה של החוק? לא תמיד. וזה קרה לא רק בהתגייסותם המאסיבית למען המפגינים פורעי החוק של המחאה החברתית. הלחץ הקולגיאלי שהפעילו על בתי המשפט למען זיכויו של עמיתם אורי בלאו, שהחזיק מאות מסמכים ביטחוניים גנובים, אף הוא הוכחה מובהקת לכך, כאשר ללא ספק ההשפעה התקשורתית האדירה הופעלה הפעם לרעה, נגד החוק ובטחון המדינה. חבל שהשופטים נכנעו ללחץ העיתונאי.
אך נראה שהעונש הקל שקיבל בלאו, 4 חודשי שירות בלבד, הוא לא רק תוצאה של הלחץ התקשורתי, אלא לא פחות, מוכיח את הקלוּת הבלתי נסבלת של עסקות הטיעון, אשר שמים את החוק פלסתר המשוּלל כל אלמנט של הרתעה. מדובר אפוא בשילוב קטלני של שני הגורמים הללו שאינו כאמור לתפארת שלטון החוק והמדינה.
לאן הגענו?
קוריוז? אומרים שח"כ אנסטסיה מיכאלי היא קוריוז, שצריך להשליך לפח האשפה הפוליטי.
דומני שבמדינה דמוקרטית - ובמיוחד בעידן האינטרנט הפרוץ - יש מקום להשמעת דיעותיה השמרניות גם אם אינן פופוליסטיות, כל עוד הן נאמרות בצורה תרבותית, ולא במקלחת של צוננים על מושאי ביקורתה.
ובכלל, זוכרים את האימרה הידועה: "גם אם איני מסכים לדיעותיך, אלָחם על זכותך לומר אותן"? מדוע אפוא אימרה זו לא חלה על מיכאלי, האם משום שייכותה לצד ה'לא נכון' של המפה הפוליטית?
חרדי גאה אין ספק שאיתמר גינצבורג הוא חרדי גאה, ביהדותו, בהלכה ובחזותו החסידית. כמי שחרד לדבר ה' ומקיים את מצוותיו, הוא מכבד כל אדם, שנברא בצלם אלוקים, באשר הוא, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין. לצד עבודתו כיועץ תעסוקתי הוא אינו שוכח את לימוד התורה, שממנה הוא שואב את האנרגיה הבריאה שלו. גם ההצלחה הבינלאומית אינה עולה לו לראש, כשהוא כפוף לתורה ולרבו על כל צעד ושעל.
מול העשבים השוטים בשוליים החרדיים, המחללים שם שמיים ברבים, יפה עשה עיתון 'ישראל היום' שהציג את דמותו הרב גונית של איתמר, האיש והכישרון, מודל של 'תורה עם דרך ארץ', המייצג את החרדי האמיתי שעלה לארץ ומקדש את ה' בארץ ובעולם.
אור לגויים כבר אמרנו?
חוק דרקוני שקיפוּת היא שם המשחק. לא סוד הוא, שמשרד הבריאות מפרסם דוּחוֹת תקופתיים על רמת הזיהום במים, במזון ובמסעדות שונות. מדוע אפוא בתי החולים - והציבור, שזכותו לדעת - 'מקופחים' בכל הנוגע לרמת החשיפה הזיהומית בהם? דומה, שדווקא לאור האמנה לשיתוף החולה במידע הרפואי, שנחתמה בעשור האחרון, הסתרת שיעור הזיהום במוסדות הרפואיים, שכבר זכה לכינוי "המגפה השקטה", מנוגדת למגמה זו.
הטענה, כי המידע החסוי מטרתו למנוע פאניקה ציבורית, היא חסרת שחר. שהרי המשרד מיהר להתריע על סכנת החיידק הטורף והשַפעת האלימה, תוך ניפוחה מעֵבר לכל פרופורציה. לא עוד, האם המשרד לא מכיר את הכלל "לא פירסמת - לא עשית"? מה עוד שבעידן התקשורתי, כידוע, רק בכוח התקשורת והלחץ הציבורי להניע דברים. אז מה הטעם לחוק דרקוני זה התקוע אי שם בתקופת המנדט. הגיעה השעה לשַנות אותו.
כזכוּר, לא מכבר עלתה לכותרות פרשת זיהום האנדוסקופים בבית חולים ביילינסון, שהבהילה את הנבדקים למרפאה. ופרשה זו כמשל על סכנת הזיהום בבתי החולים בכלל.
ואחרון אחרון: ראוי לשנות את החוק האבסורדי, המטיל 3 שנות מאסר בלבד על גרימת מוות ברשלנות, ורשלנות רפואית בכלל זה. למרבה הצער, אצל אנשי הצווארון הלבן העונש נגמר לרוב (בשל הצוות הקולגיאלי) בקנס כספי, ולכלל מאסר אינו מגיע. היכן ההרתעה?
לתשומת לב המחוקקים.
פרס לרצח? העלאת סכום האגרה של הסנגוריה הציבורית, בניגוד למטרה, לא תרתיע בעלי יכולת כספית מלקבל את שירותי הסנגוריה. כי מה זה אלף שקל, תשלום אגרה, לעומת קבלת ייצוג עריכת דין חינם, החוסכת מאות אלפי שקלים? אולם השירות החינמי מעלה מספר שאלות. מדוע השירות ניתן לבעלי אמצעים, על חשבון, איך לא, הקופה הציבורית, במקום שיינתן לנזקקים בלבד, כדי שגם הם יזכו לייצוג משפטי שיוויוני?
יתר על כן, העובדה שלמרבה הצער רבים ממקבלי השירות הם מחבלים אכזריים ורוצחים נתעבים אחרים, שרצחו את ילדיהם, הוריהם או משפחות שלמות, אומרת דרשני. כאילו לא די בפשעיהם הקטלניים חסרי התקנה, אלא שהציבור מממן עבורם מכספי המיסים את ההגנה עליהם. האומנם הרצחת וגם נשִכרתָּ? האם ההגנה היא פרס לרצח? עם כל הכבוד לזכויות האדם, דומה שבאכזריותם הבלתי אנושית הם הוציאו את עצמם מכלל התמיכה הציבורית בהם.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
