ב-29 בנובמבר 2012, תאריך סמלי לכל הדעות, וכשישים וחמש שנים לאחר ההכרזה באומות המאוחדות על הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, הוא מדינת ישראל, מתכנן יושב-ראש הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), לבקש מהאסיפה הכללית של האו"מ להכיר רשמית ברשות כמדינה משקיפה (שאינה חברה מן המניין במוסד זה) ובכך לשדרג את מעמדה של הרשות בזירה הבינלאומית הרשמית.
מהלך זה מעורר תגובות סותרות בזירה הבינלאומית, ויש לציין כי גם בקרב המדינאות הישראלית אין אחידות דעות והסכמת-כלל. תכליתו של מאמר זה לשפוך מעט אור על עניין זה, זאת תוך הצגת שני רבדים בעלי חשיבות מכרעת להבנת העניין. חלקו הראשון יעסוק בשאלה "מהי בעצם מדינה משקיפה שאינה חברה מלאה באו"ם", זאת מבחינת הגדרה, על-מנת לשרת את חלקו השני של המאמר - עיסוק ביתרונות ובחסרונות מצד הפלשתינים בעשיית צעד שכזה, המשפיעים באופן ברור על מדינת ישראל, כמו גם על הזירה הבין ערבית ואף זו הבינלאומית.
על-פי הדין הבינלאומי, המפורט בהקשר זה באמנת מונטווידאו (1933), מדינה הינה "תא שטח מוגדר, בעל אוכלוסיה מוגדרת, ממשל מוגדר וקבוע וכן יכולת מוכחת לקיום יחסי וקשרי חוץ". הגדרה זו מקובלת גם כיום כסף קבלה לאו"מ. מדינה משקיפה שאינה חברה, להלן "מדינה משקיפה", יכולה להסתפק רק בקריטריון הרביעי - סוגיית יחסי החוץ. כיום, הרשות הפלשתינית הינה "יישות משקיפה", המעוניינת לשדרג מעמד זה. למען ההמחשה, שוויץ הייתה כזו עד 2002, וכיום מדינת הותיקן מחזיקה בסטטוס שכזה. על-מנת להפוך למדינה חברה מן המניין, תצטרך הרשות בעתיד לעמוד גם בשלושת התנאים הראשונים, ולא להימצא במצב שאינו מוגדר רשמית כפי שקורה היום. בהסתמכה על תקדימים דוגמת שוויץ ומדינת הותיקן, שואפת הרש"פ למסמס את יכולת האכיפה וההחלטה של מועצת הביטחון ולהישען על יכולתה של העצרת הכללית לתת גיבוי למהלך שכזה.
כעת, לאחר מיסוד הנתונים, קרי "על מה באמת הולכים להצביע באו"מ", אל היתרונות והחסרונות מצד הפלשתינים:
השושן הראשון - קצירת פרי בינלאומי - מטריה בינלאומית ליוזמה הפלשתינית. על מה בעצם מדברים - גבולות וירושלים. הרשות הפלשתינית מבקשת "להכיר בגבולות 1967, למעט תיקוני גבול עתידיים, כשטח המדינה המשקיפה, ובנוסף לכך, יצביעו על ירושלים כבירת שתי המדינות, ישראל ופלשתין. זהו עניין מרחיק-לכת, ללא כל קשר לדעה פוליטית. אין יותר דחיה, יש הצבעה, מעצמות דוגמת צרפת תומכות, והפעם זה נראה ישים יותר (וכמובן, Never say never).
השושן השני - לא אלמן אבו-מאזןמול הרוח הגבית לה זכה חמא"ס רק לאחרונה. מחמוד עבאס רלוונטי בשנית, נמצא במרכז הדיון, לא ניתן להתעלם מדבריו והקולות על היעלמותו בהשוואה להנהגת חמא"ס אולי מוקדמים מדי, בוודאי בזירה הפנים פלשתינית.
השושן השלישי - התוכן, ולו דה-יורה, של חברות שלא מן המניין באו"מ. חברות שכזו, מעבר לשדרוג עצמו, מכניסה את הרשות לארגוני או"מ שונים, דוגמת יוניצ"ף, קושרת אותה בעבותות עבים יותר לשני בתי הדין הבינלאומיים בהאג - זה לצדק וזה הפלילי, ומקנה לה גיבוי רשמי חזק ורחב יותר, זאת לקראת דיוני על הסדרי קבע עתידיים באזור, יהיו מתי שיהיו. כך, למשל, הרשות תוכל לתבוע מדינות אחרות (?!) בבית הדין הבינלאומי, והמשמעות ברורה. דוגמה לכך - ישראל תוכל להיתבע כמדינה פולשת, שזו האשמה חמורה יותר לפי המשפט הבינלאומי ממדינה כובשת, ושוב על-פי הדין, לא על-פי הפוליטיקה.
השושן הרביעי - כרטיס בכיוון אחד - ממשל צבאי - מנהל אזרחי - אוטונומיה ויישות משקיפה - מדינה שאינה חברה - בעתיד, מדינה מן המניין בסבירות גבוהה. בקצרה, הסבירות לשוב לאחור במסלול זה הינה קלושה, לפחות כך הוכח בזירה הבינלאומית וכמובן במקרה המפורט בסעיף זה לאורך שנות קיומו עד כה.
השושן החמישי - פיצוי על הפארסה בספטמבר 2011 . אבו-מאזןהבטיח גבוהה-גבוהה, אך קיים נמוכה-נמוכה. לא מדינה ולא סמי-מדינה, המהלך דאז נכשל כישלון חרוץ. כעת, היעדים צנועים יותר, תהליכיים יותר, וכן, גם מציאותיים יותר ברוח הקורה באזור ובעולם, ובעיקר לנוכח הקשיים הכספיים של הרשות.
השושן השישי - ניצני לאומיות המבצבצים במזרח תיכון דתי-איסלאמי למהדרין. הלאומיות "איז בק אין ביזנס" במרחב ההולך ומתעטף בענני דת, לטוב ולרע, והתנועה הלאומית כולה, לא רק מנהיגה, חוזרת אל כלי התקשורת ואולי גם אל האזרחים הפלשתינים.
חוץ משושנים לפלשתינים, ישנם, במקביל, גם קוצים:
הקוץ הראשון - מה ישתנה בפועל? מדינה מתפקדת לא תהיה, הפליטים לא חוזרים לבתיהם, ירושלים לא תהה הבירה, אז מה הואילו פלשתינים בהכרזתם? המטרה, לפחות זו המוצהרת, הינה לא רק סמלית, אך לדעתי גם אבו-מאזןאינו יודע מה ילד יום, כאמור, בפועל.
הקוץ השני - בית הדין הבינלאומי בהאג - חרב פיפיות. בקצרה, מדינה אשר יכולה לתבוע את זולתה, יכולה גם להיתבע על ידו. היה וכדור אחד יירה מעזה או מאיו"ש, המשמעות ברורה...
הקוץ השלישי - חמא"ס לא חבר במדינה לא חברה. מבולבלים?! גם אנחנו. אין צורך להכביר מילים, ולכן לא אעשה כך. אכן חומר למחשבה, גם מצידה של הרשות באיו"ש.
הקוץ הרביעי - הכלכלה הבינלאומית. יודגש כי לפני כחודשיים ציין הבנק העולמי כי לרשות אין יכולת כ ל כ ל י ת לקיים מדינה. לא ישראל, לא האמריקנים, אלא גוף כלכלי. הרש"פ יכולה להינזק ממהלך חד-צדדי, בעיקר כסף המגיע מן המערב לפרויקטים ארוכי טווח. מצבה הכלכלי אינו איתן כך או כך, וזהו סיכון מחושב, אך עדיין סיכון.
הקוץ הרביעי - דור בא, דור הולך - אולי שירת הברבור המדינית של אבו מאזן?! מנהיגי פת"ח ואש"פ, אלו הבכירים, נוגעים בגיל השמונים משני עבריו (אבו מאזן, למשל, יליד ה-26 במרס 1935). השאלה הנשאלת הינה האם הפשרה היא המקסימום שהוא ואנשיו מעוניינים להשיג כעת בשביל הדורות הבאים בקרב הפלשתינים? מה אומרת ההנהגה הצעירה יותר והמפורסמת פחות? אני מזכיר לכולנו, מזה שנים אין בחירות אמיתיות ברשות הפלשתינית. אלו האחרונות התקיימו ב-24 בינואר 2006. את החישוב ניתן לעשות לבד. שאלת הלגיטימציה, העולה גם בשטחי הרש"פ, אינה מנותקת מן המציאות.
הקוץ החמישי - מדיניותה של ישראל ואפשרות גרירת רגליים. ישראל הרשמית פרסמה כי תגיב במתינות לצעד זה, אך לא פרשה מעבר לכך. רב הסתום על הגלוי בפנינו, אזרחי המדינה, ומובן שגם בפני לרשות. גם כאן, סיכון מול סיכוי.
בסיכומו של דבר ולדעתי, אבו-מאזן מוביל מהלך שסיכון בצידו, אך סיכון מחושב. כפי שניכר בזירה הבינ"ל בתקופה זו, היא מוכנה מעט יותר להמתיק שפתיים ולאשר מהלך זה, ובתוך כך, אבו-מאזן יוכל להצביע על הישג, ולו מצומצם, בפני החלק הארי של עמו, כמו גם להפגין שריר של רלוונטיות מול חמאס וכן לאותת לישראל על המשך עבודתו בזירה הפלשתינית. יש שיאמרו שהוא נוקט ב"טרור מדיני", יש שיאמרו "כורח המציאות", ובכל אופן, ימים יגידו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
