מענייני היום והבחירות

האזנתי ביום א', 9.12.12, לראיון בערוץ 1, שבו תשאלה גאולה אבן את ציפי לבני על משנתה הפוליטית, על מעמדה האלקטורלי ועל יומרתה להנהיג את המדינה לעת הזו. מובן שהשתרבבו לראיון גם שאלות הקשורות במפלגתה החדשה, הרכב "האוכלובסין" שלה, הדמוקרטיה המופתית שהיא מציגה, מהות השיתוף והסינרגיה בין ערב רב של "לשעברים" המתכנסים תחת קורת גג מזדמנת זו, ועוד.
מאליו ברור שלא שמענו חדש. אותן סיסמאות שהשמיעה לבני כשהייתה בממשלת שרון, וא"כ בממשלת אולמרט, וא"כ ראש האופוזיציה וא"כ ב"חופשת מולדת פוליטית" - חזרו על עצמן. היא לא שכחה כמעט שום דבר ובוודאי לא למדה שום דבר מנסיונה הפוליטי עד כה.

בעקבות הדברים הללו לבני מצטיירת כנציגה אותנטית של המשנה המדינית של מערב אירופה, אשר רצה לכנסת ישראל בשם המערב הדמוקרטי "הלום האידיאה של שתי מדינות לשני עמים", עייף ממלחמת ההתשה האזורית ומן המשברים הכלכליים שהביא על עצמו, וכמהה לפתרון בכל מחיר, רצוי ע"ח ישראל. למערב הזה – עיקרו באירופה ומיעוטו בארה"ב – דרושה שלוחה פוליטית מקומית שתשמש עלה תאנה ותסייע לקדם את האג'נדה שלו במערכת הישראלית. כך ייעשה הדבר בדרך אלגנטית, שכביכול משוחררת מהתערבות חיצונית בעינייניה הפנימיים של מדינה ריבונית.

דומה שלבני קיבלה על עצמה, בקלות רבה מדי את תפקיד עלה התאנה של הניאו-קולוניאליזם האירופי. אילו הייתה לבני אמורה לשרת רק את לבני, ניחא, המערב הוא גב פוליטי-כלכלי ותקשורתי לא רע. אולם היא אמורה לשרת בראש וראשונה את מדינת ישראל, ועל תפקידה זה לא שמענו בראיון הזה שום דבר חדש. אולם הייתה בו הסיסמה הנדושה הגורסת שיש לדבר עם אבו-מאזן בכל מחיר, מבלי לומר כיצד עושים זאת. המשמעות האופרטיבית של אמירה בלתי אחראית זו היא: המשך הסרבנות והסחטנות הערבית, המשך הלחץ הבינלאומי, נטיה מובהקת להפקרת שטחי איו"ש לשליטה ערבית-פלשתינית, קרוב לוודאי חמאסית (כשהערבות הממשית היחידה המוצגת נגד איום זה הם ניירות...); במילים אחרות: פגיעה חמורה בביטחון הלאומי של ישראל, שהרי כבר ב-67 עמדו מנהיגי ישראל על כך שגבולות 67' הם "גבולות אושוויץ". יש בעמדה זו ללא ספק גם הענקת פרס אולטימטיבי לטרור.

החלופה להתרפסות בפני אבו-מאזן, אליבא ד'לבני, היא מדינה דו-לאומית ואין בילתה. שיח זה מדגים את שיטחיות הדיון וחוסר הרלוונטיות שלו למציאות העכשווית. אבו-מאזן מדקלם משפטים ראויים כאשר נוח לו וראויים פחות כאשר לא נוח לו ואליבא ד'ציפי לבני די בכך כדי להפכו לפרטנר מהימן. אבו-מאזן עושה כמעט כל דבר שניתן כדי להוכיח שהוא אינו פרטנר, ולאחרונה אף מרמזים אנשיו על חזרה לאינתיפאדה. אולם לציפי לבני אוזן מוסיקלית אנינה והיא שומעת רק "צלילים שמיימיים". כדרכם של הזויי ארץ ישראל לדורותיהם, היא בוחרת להקשיב לאותם חלקים בדברי אויביה שנעימים לאוזנה ותואמים את ציפיותיה ומסננת את השאר תחת הכותרת: אז מה אתם מציעים – מדינה דו לאומית?! – שח מט!

אבל בשיחה הנ"ל ובשיחות נוספות שהתקיימו לפניה ואחריה עם תומכי אותו קו שמייצגת לבני, עלו שאלות רציניות ביותר, שלא קיבלו תשובה עיניינית ואופרטיבית עד רגע זה, לא מפי לבני ולא מפי שותפיה לדעה ו/או למפלגה. לדוגמה: מהם גבולות הביטחון של ישראל לפי תפישתה, אם לפי תפיסת אבו מאן הם קוי 67? כיצד היא מתכוונת לגשר על פער עמדות זה? כיצד היא מחברת בין אבו מאזן ועמדותיו לבין חמאס ועמדותיו ויוצרת ישות פלשתינית אחת מגובשת שהסכם עימה מבטיח שאכן יש לו יסוד אמיתי רחב בעולם הפלשתיני בפרט ובעולם הערבי בכלל? מה תעשה אם יום, שבוע, חודש או שנה לאחר הסכם כתוב, יודח אבו מאזן ע"י החמאס או יקרא ל"ישיבה של מעלה" ובאיו"ש תקום מדינת טרור (שהרי החמאס אינו מסתיר את כוונותיו, ואינו מכיר בלגיטימיות של אבו-מאזן, אבל מוכן לקבל ממנו כל נדוניה מדינית שיביא)? כיצד תמנע חזרתם לשטחי איו"ש של 2, 3, 4 מיליון ערבים – פלשתיאנים, פלשתינים מחופשים, בניהם של פלשתינים כביכול, סתם מהגרים מתחזים או יותר, שיהפכו את המאזן הדמוגרפי בארץ ישראל המערבית לבלתי נסבל בעליל? מה תעשה אם מיד לאחר הסדר על הנייר תתקשר המדינה החדשה בהסכמי הגנה עם כל מדינות הליגה הערבית, ותהפוך את העימות הדו-צדדי לעימות אזורי כולל בכל תקרית ובכל עימות אפשרי.

כיצד היא מתכוונת להגן על אזרחי ישראל מפני טרור תלול מסלול מכל גבולותיה, כאשר ברור שכיפות ברזל אינן תשובה ממשית לכך. כיצד היא מתכוונת לבדל את ערביי ישראל מהמפלצת הפלשתינית המתוארת לעיל וכיצד משתלבים במהלך המוזר המבצע הפרדה של העם הפלשתיני לחמישה, שישה או יותר גושים נפרדים ופזורים ולקרוא לכך "פתרון"? איזו ערבות ממשית יש לה שהפלשתינים אכן יתמידו ב"סבלנות" הסטואית שלהם עם מדינת ננס פיקטיבית ולא יתמרדו נגד מציאות זו, כשהם רואים בישראל תמיד את האשמה בצרותיהם, לא חשוב מה כתוב בניירות? ועד כאן רק על קצה המזלג.
אבל מדוע לעזאזל צריכה לקום מדינה דו-לאומית בארץ ישראל המערבית, כאשר ישראל אינה נמצאת בעזה, רוב פלשתיני נמצא דווקא בירדן ויכול להיות לו קו גבול משותף עם איו"ש, שעליו מפקחות שתי המדינות הקיימות – ישראל וירדן? ללבני כנראה הפתרונים. פתרונים אלה היא שומרת קרוב לחזה ואינה משתפת בהם אפילו את האזרחים שאת אמונם היא מבקשת; דמוקרטיה לתפארת של מיסיס קלין החדשה-ישנה.

אולמרט מייצג את אחד המופעים המכוערים ביותר בחיינו הפוליטיים. לא די שסרח כראש ממשלה, שנכשל בלבנון והיה שותף בכיר להזיה השרונית ברצועת עזה, ולא די שהורשע כראש ממשלה בהפרת אמונים, וזיגזג אינספור פעמים בדרך להתמודדות פוליטית חדשה ובחזרה. עתה, משהחליט לא להסתכן ולא לרוץ, הוא אופוזיציה לכולם. הוא אופוזיציה לממשלה, הוא אופוזיציה ללבני, שותפתו הנאמנה מאתמול, לשמאל שהמציא את ההזיות שאותן הוא מבקש לשווק; בקיצור, לכל דבר שאינו אולמרט. האמנם לקה האיש חרף כל הרפתקאותיו הכושלות בשגעון גדלות או באגו-מניה אובססיבית?

האיש רץ מכנס לכנס ומתחנת שידור לתחת שידור, ובמסווה של חידושים והמצאות מדיניים, מוכר לנו את הסחורה השחוקה של מפלגת העבודה, של קדימה (ז"ל?) ושל לבני. ובכל פעם הוא מגדיל לעשות ולצד רעיון העיוועים המקורי הוא מוסיף גם התיחסויות ליריביו הפוליטיים, שרק הפלשתינים עולים עליהן בזיהום הלשוני. אחרי שדיבר על סרבנות שלום ועל הרפתקנות מדינית ועל אובדן המדינה היהודית ועל מנהיגות חסרת אחריות ושיקול דעת, הוא שב ומאיים עלינו עתה באינתיפדה חדשה. ומי אליבא ד'אולמרט ינהיג את האינתיפאדה הזו? ובכן צדקתם, לא אחר מרודף השלום אבו-מאזן. ומשום שברור לאולמרט ולשותפו ההיסטורי בדור האחרון, נשיא המדינה פרס, שזה יהיה סופם של אבו-מאזן ושל הרשות הפלשתינית, הם ממהרים לצאת בהכרזות שיש בהן יותר מנימה של פניקה, וכל כולן מיועדות להפחיד את עם ישראל. אלא שהאינתיפאדה הקודמת, שהייתה אירוע טרור מתמשך וחמור בעוצמתו היחסית מכל מה שידעה מדינה מערבית כלשהי עד היום (לרבות אירוע התאומים בארה"ב), דווקא חישלה את הציבור הישראלי והקשיחה את עמידתו, ...וזה מפחיד את נביאי האפוקליפסה.

בעיה רצינית יש לנתניהו שאינו מרגיש שהוא יכול ובעיקר רוצה לממש את כוחו הפוליטי. הוא נמנע כמעט באופן אובססיבי מלמשול ולממש את המנדט שהפקיד בידיו רוב העם. במקום לחזק את מעמדו באמצעות עשייה, הוא מנסה להשיג זאת באמצעות מאבקים סזיפיים למשל בנפתלי בנט. בדרכו זו לא רק שנתניהו אינו מחליש את בנט, ההיפך הוא הנכון. כשם שמאבקו בפייגלין חיזק את האחרון והחליש את נתניהו והליכוד בבחירות הקודמות (2009), כך יעשה לו הפעם המאבק בבנט. אם הוא אכן מבקש למנוע סחף ימינה, הדרך הנכונה והבטוחה העומדת לפניו היא להיות ליכוד פעיל על-פי מצעו וברוח בוחריו.

הציבור המקומי והפרידמנים שבחוץ יסתגלו לשינויים הדמוקרטיים בישראל. איננו חייבים להם דבר, ובוודאי שאיננו צריכים לאמץ באופן עיוור את משנותיהם - לא את המשנות הדמוקרטיות ולא את המשנות המדיניות. אבל אנחנו חייבים לדעת מה אנו רוצים, לאן אנו הולכים ומדוע מה שאנו עושים מוביל אותנו לשם ולא למקום אחר. עלינו להיות נחושים ועקביים. אם קבענו עיקרון של הדדיות ביחסינו עם השכנים, הוא חייב להשמר. ישראל נמצאת במבחן מתמיד הן מצד שותפיה ובוודאי מצד יריביה ואויביה. במבחן זה מחפשים אלה ואלה את נקודות התורפה שלנו, במטרה לקדם בעזרתן את מטרותיהם הם. "הדג מסריח מהראש" הוא משפט עממי שגור, ובדומה משפטים אחרים מסוגו יש בו הרבה יותר משמץ של אמת וחכמת-חיים. בחיים הפוליטיים משמעותו האופרטיבית היא שכפי שיוליך ראש הממשלה את ממשלתו, כך היא תתנהל וכך תתנהל גם המדינה.

הספק בכוונותיו האמיתיות של נתניהו, ועוד יותר מכך ביכולתו לעמוד בלחצים מדיניים ופוליטיים מבית ומבחוץ, הם אלה שמפנים בוחרי ליכוד למהלכים שבמהותם הם יצירת "מקדמי-ביטחון" נגד הפתעות בשאלות יסוד של המדיניות הלאומית. הליכוד, משום שהוא מפלגת המונים ומשום שרבים מבוחריו באים משכבות כלכליות בינונית ונמוכות, היה תמיד גם מלפגה חברתית, לבד מהיותו מפלגה לאומית ליברלית מובהקת. החלק החברתי-כלכלי נחלש בעשור האחרון וצריך לשקמו. הפן המדיני-לאומי הוא יסוד מוסד ב-דנ"א של המפלגה, שהפנמתו והפיכתו למדיניות פעילה, ייתרו את הצורך לדאוג לעורף הפוליטי גם מול בנט.

אם חושב נתניהו או מישהו מיועציו הקרובים שאיומים בנוסח אם תחזקו את בנט תביאו לממשלה שר ביטחון כאהוד ברק, ימנעו תמיכה בבנט, הם טועים בגדול ומייצרים דווקא את האפקט ההפוך לזה שאותו הם מבקשים להשיג. לא חשוב מי יהיה שר הביטחון, הממשלה כולה ונתניהו בראשה ישפטו לפי מעשיהם ומחדליהם. שום שר ביטחון לא יפעל בניגוד לרצונו המובהק של ראש הממשלה... . ראוי לראש הממשלה ו/או ליועצים שלידו שיזנחו רעיונות שרוניים כבר עכשיו, או שיזחלו ללא דיחוי כדי לחבור ללבני.

כשאתה מסתכל על האלטרנטיבות הפוליטיות של עם ישראל במולדתו מול הממשלה המכהנת – לבני - "המדברת", אולמרט - הנאשם הסדרתי חסר הבושה, פרס – החתרן הבלתי נלאה מאז ימי קדם בהם הייתה מפלגת העבודה עדיין "סחורה חמה", לפיד - ראש ממשלת בי"ס בליך, זהבה גלאון - מלכת הטוהר הסוציאליסטי הקיצוני, קדימה – ביתו הפוליטי הקורס של שאול מופז, אתה מבין היטב שלמעשה אין אלטרנטיבות. יש מפלגות-אגו, שהמצע המדיני שלהן אומר בפועל "מכירה כללית" והמצע הכלכלי-חברתי שלהן הוא ערב-רב של דעות מנוגדות.

מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' היא שותפה אפשרית לממשלה אבל לא מי שיכולה ו/או תוכל לעמוד בראשה לעת הזו. הנמכת הפרופיל המדיני דווקא עושה אותה לשותפה פוטנציאלית בכירה בקואליציה, עם חלוקת עבודה מצויינת בינה לבין הליכוד ביתינו, כשכל צד מתפשר במידה ידועה על עקרונותיו לטובת הצד האחר, אף אחד אינו נדרש לויתור מוחלט, ואף אחד אינו יכול לממש את מלוא רצונותיו; המוקד הוא בחלוקת הדגשים הביצועיים.

לשלי ולעבודה נותן תמהיל זה יכולת לקדם נושאי חברה וכלכלה במסגרת כללי משחק מוסכמים, כאשר הליכוד ביתינו אינו מנוע מכך גם בעצמו. כך אין היא נדחקת לתהום הנשייה של אופוזיציה עקרה, שאת השפעותיה ראינו בקדימה. לליכוד ביתינו נשמרת הבכורה בשאלות המדיניות ובתחום הביטחון, כאשר הוא מחוייב לניסיון להשיג הסדרים מדיניים עם שכנינו, אך לא בכל מחיר, והביטחון ולא הפטה מורגנה של הסדרי נייר הוא מבחן הלקמוס הבסיסי. יתכן שדווקא במערך שלטוני כזה, שיש לו עוצמה פרלמנטרית, יסודות ציוניים והיסטוריים-אידיאולגים מוצקים, ומנגנון שיוכל לתקן ליקויים ועוולות רבים בחברה ובמשק, יש בשורה חיובית לעתיד, למרות הדיכוטומיה כביכול שהוא מייצג. אם גם אויבינו וידידנו בחוץ יפנימו זאת, יש כאן פוטנציאל חיזוק חשוב לישראל, דווקא במזרח תיכון תזזיתי ובלתי יציב.